התקשרת, שמעתי קולך,
חלש, דועך,
כאוב.
אתה בכית,
והרגשתי אותך קרוב,
דמעות אנושיות,
ולא ידעתי איך לעזור.
הקשבתי,
רק לך,
הקשבתי לדמעות,
בכיתי איתן
זה לא קורה לך הרבה,
ואולי אני לא יודעת.
עניתי,
על מה ששאלת
ובעיקר בכיתי איתך.
באותו רגע כ"כ התחשק לי לנתק
לך
לצאת מפתח ביתי,
לבוא אליך,
לבכות איתך,
פנים אל מול פנים.
אבל לא היה בי האומץ.
יכולתי לעזור יותר,
לכתוב מילות עידוד,
להתקשר למחרת ולשאול שוב
לשלומך,
אבל לא עשיתי את זה,
הקשבתי לך ברגעי השיחה עצמה,
יותר מזה לא השקעתי
אולי כי ידעתי
שאתה לא היית עושה את זה, בשבילי.