נועצים בי מבט מלא תימהון של ילדון בן ארבע
תוהים לאן נגעגע עכשיו.
כשישאלו אותי למה אין לי מי שיאהב אותי,
אגיד שאני אוהבת בנות,
"אז בחורה" יניד בכתפיו השואל.
מסתבכת לך בגן עדן צבוע צהוב,
בין ידיים ארוכות אצבעות ומוכות כשרון,
אולי עוד ניפגש, בגן עדן אחר,
אולי פעם תסלחי לקורטני לאב,
יקירתי,
לא לפני שתצבעי את דרך המלך
בדמה.
יקירתי,
מבטך הנעלב נמוג לו,
במבטם התוהה של שברי צעצועים מפוייחים.
[נכתב בקייץ 2002, בעבר הופיע כאן בשם הירהורים על מהות
הנירוונה]
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|