"מיירה," אמר בשקט, מקבל את המצב אך לא מסכים איתו. "אל תלחמי
יותר. את יודעת שזו ברירתנו האחרונה."

(כעבור שנה ו-11 חודשים)
 
"מיירה, תתייצבי כאן עכשיו." אמר בקול סמכותי.
"כן, סר בלינס?", ענתה.
"את יכולה לקחת את שארית היום לעצמך ולתומאס."
"כן, אדוני". היא רצתה ללכת, אך עמדה גאה ושאלה, "סר בלינס,
האם תכבדני ותואיל בטובך לאכול עימי את ארוחת הערב?"
"מיירה," נאנח וחיבק אותה חיבוק דואג ואוהב. "את יודעת שאני
רוצה. אבל את גם יודעת שזה בלתי אפשרי." ובסירובו זה, פנתה
מיירה מידיו וחזרה אל חדרה עם תומאס.
הוא הרגיש את אכזבתה כשעזבה, כמו גם את תסכולו, ועם זאת, הרגיש
את נתינת הבטחון שלה בחיבוקו. כמו גם את נתינתו שלו. הוא עוד
לא ידע מה, אבל הוא חייב לעשות משהו בקשר אליה. ואל תומאס.
 
תומאס ישב ליד החלון כאשר התפרצה אל חדרם. "מיירה, הכל בסדר?"
שאל אותה כאשר רצה אליו עם דמעות בעיניה.
"כן, כן." אמרה מהנהנת. "אני פשוט נסערת קצת."
"הוא לא עשה שום דבר, נכון?" שאל תומאס באופן מגונן.
"לא, לא תומאס. הוא לא עשה משהו. פשוט כלום." היא השתחררה ממנו
והלכה למיטתה.
"תפסיקי להיות כזאת תמימה, מיירה. שום דבר לא יצא מזה." הוא
רכן על ברכיו לפניה. הוא הרים את פניה בידיו. "האהבה לא תמיד
מנצחת."
"תעזוב אותי, תומאס. אני הולכת לישון. אם אתה לא רוצה להאמין
שנהיה בסדר, זו בעייתך. לילה טוב, תומאס." אמרה ונכנסה למיטתה
ובזאת נתנה לו סימן שאין היא מעוניינת לדון בנושא.
כל שנותר לו לעשות היה לפרוש למיטתו ולהרהר. כמו שעשה כל לילה
מאז הגיעו אל סר בלינס לפני שנה ו-11 חודשים. הוא היה חייב
לעשות משהו נוסף חוץ מלהרהר, משהו בקשר אל מיירה. ואל סר פטריק
בלינס.

"מיירה," שמעה את קולו של ג'ואל בזמן שהבריקה את החלונות
שהשקיפו אל שביל הגישה לאחוזה. ג'ואל היה משרתו האישי של סר
בלינס.
"כן, ג'ואל" ענתה מבלי להפסיק את עבודת ההברקה.
"האדון רוצה לראות אותך במשרדו. הוא טוען שלא ניקית את החלונות
שבמשרד," אמר.
"אבל כן ניקי...", אמרה בהסתובבה אליו, ואז הבינה למה באמת
קורא לה סר בלינס.
"תלכי אליו", אמר ג'ואל בעודו לוקח ממנה את הדלי והסמרטוט.
"כן, מיד" אמרה בציות, חוששת מעט מהעומד לבוא.

"הכנסי, מיירה", אמר כאשר שמע את הדפיקה על הדלת.
"כן, אדוני", אמרה והלכה ישר אל החלון.
"שבי, מיירה. הפסיקי לקרצף את החלון."אמר בתנועת יד לכיוון
הכסא שמול שולחנו הגדול.
"אבל חשבתי ששכחתי לנקות את החלון", אמרה בבלבול.
"נכון... אבל אני מעדיף לדבר. שבי בבקשה." אמר והחווה שוב לעבר
הכסא.
"כרצונך, אדוני", אמרה והתיישבה. היא צפתה בו, עוקבת אחריו
בעודו קם מכסאו שמאחורי השולחן ונשען על השולחן מולה.
היא נעה עם כסאה מעט אחורה כדי לשמור על מרחק סביר ביניהם.
הוא ראה את זה.
"על מה רצית שנשוחח, אדוני?" שאלה בקול יציב.
הוא שתק למשך זמן קצר, ואז הרים את מבטו אליה. "אני צריך אותך
הערב, בשעה 21:00, מיירה." היא הבינה שנערכת מסיבה והוא צריך
מארחת.
"בסדר גמור, אדוני. האם ישנו משהו מסויים שאתה רוצה שאלבש
לכבוד אירוע זה?" שאלה בקול ענייני.
"אנחנו נדבר על זה בצהריים בזמן הארוחה.", אמר, קם מן השולחן
והתיישב שוב על כסאו. "איפה תרצי לאכול?" שאל בהתעניינות כנה.
"אני... אני לא... חושבת שזה יהיה רעיון כל כך טוב, אדוני.
תומאס עלול לכעוס על התנהגותי." אמרה בבלבול משאלתו.
"את רוצה שאני אעביר אותך חדר?"
"לא, לא" אמרה במהירות. "אל תעביר אותי מתומאס, אדוני."
"אנחנו נלך להסתובב בגנים עכשיו. וכשכן תהיי רעבה, נלך לאכול."
אמר, קם והתיישב בכסא שלידה. הקירבה שביניהם הפחידה אותה. "אל
תפחדי, אני לא אעשה לך כלום." אמר בקול מרגיע ואחר קם והושיט
לה את ידו. "נלך?" שאל. מיירה הסתכלה סביב סביב ומשלא מצאה את
התשובה אותה חיפשה בחדר, הושיטה לו את ידה ויצאה עימו מן החדר
אל הגנים.

"מזג האויר נעים מאוד, אדוני, אמרה בעוד ידה משולבת על פרק ידו
בעודם מטיילים בשבילי הגן הענק של האחוזה.
"כן", אמר בקול צרוד מעט. "מיירה," פתח לפתע והיא נעצרה במקומה
והסתכלה עליו. "למה תומאס כל כך מלא שנאה כלפי? נראה לי שהוא
חושד בי או משהו. לא הייתי רע כלפיך או כלפיו, נכון?" שאל
בדאגה. היא התקדמה מספר צעדים והתיישבה על ספסל בגן, סר בלינס
התיישב אחריה.
"סר בלינס, אדוני, איני חושבת שתומאס שונא אותך. הוא פשוט דואג
לי. הוא לא רוצה שאני אפגע."
"אני אדונך ואת תעשי מה שאני אומר לך." אמר בסמכותיות. מתרחק
בקולו ומתקרב בגופו אליה.
"אני יודעת אדוני." לפתע קמה והחלה הולכת חזרה לכיוון הבית.
"אני אלבש שמלה בגוון ירוק, אדוני, יודעת אני כי זהו הצבע
החביב עליך." אמרה והמשיכה ללכת במהירות.
הוא הפחיד אותה, ידע פטריק. הוא מרחיק את עצמו, ובזה מרחיק גם
אותה. הוא לא יתן לה ללכת. מחר בארוחת הבוקר יסגור את העניין.
לאחר שנתיים איתה - הוא לא יכול לחכות עוד. והוא לא יחכה. הוא
רק צריך להחליט מה יעשה לגבי תומאס.

"כן," קרא תומאס מבעד לדלת. הדלת נפתחה וג'ואל עמד בפתח.
"סר בלינס ביקש שתלך לאכיל את הסוסים, מר תומאס." אמר ג'ואל.
תומאס תהה על פשר ההוראה, אך לא התווכח. "יכול אני לדעת היכן
מיירה?" שאל ג'ואל.
"היא נמצאת עם סר בלינס בארוחת בוקר פרטית." אמר תומאס, ולא
ניסה להסתיר את המרירות והכעס בקולו.


"מה זה האולם הזה, אדוני?" שאלה מיירה כאשר הביא אותה לחדר ללא
שום שולחן אוכל בגודל כלשהו.
"קראי לי בשמי, מיירה. לא אדוני."
"ברצוני לדעת מה מתרחש כאן... סר בלינס."
"פטריק. ומה שמתרחש כאן זה שאנחנו עומדים לרקוד מעט לפני תחילת
היום." לפתע החלה להשמע נעימה איטית. הוא שם את ידו האחת על
מותנה ובשניה אחז את ידה שלה.
היא נבהלה מהמגע והרימה אליו מבט מבוהל. "אל תדאגי, מיירה. שום
דבר רע לא יקרה לך." ובזאת סחף אותה אל מרכז החדר ואל תוך
הריקוד... היא השעינה את ראשה על כתפו, ואת שתי ידיה סביב
צווארו.
הוא הנמיך את שתי ידיו מתחת למותניה, אבל היא כבר לא שמה לב
לכך. "אסור לנו לעשות את זה." אמרה מבלי להרים את ראשה.
"תומאס באמת יכול להוות בעיה מסויימת, אבל אני מניח שתטפלי בו
כמו שרק את יודעת." אמר מקרב אותה אליו ומצמצם את המרווח שהיה
ביניהם.
"יש גם בעיה של מעמדות, אדוני."
"אם כך", אמר, מסובב אותה, "אני לא רואה שום בעיה שצריכה
להפריע לנו." היא נעצרה כאשר ידו האחת מחזיקה בידה, וידו השניה
מצמידה אותה אליו.
"סר בלינס, אתה יודע איך אני מרגישה כלפיך, אבל זה פשוט לא
ילך. אתה לא יכול לעשות את זה. אנחנו חייבים להפסיק את הריקוד
הזה עכשיו לפני שמישהו יכנס. לפני שתומאס יגלה על זה." אמרה,
נסערת מעט.
"אני האדון. אני פטריק סר בלינס. כאן אני יכול לעשות מה
שארצה," אמר וסובב אותה שוב.
"אתה קנית אותנו בשוק עבדים כי אתה צריך עובדים שיעזרו לך פה."
אמרה, מתנגדת לו.
"אני קניתי אתכם כי רציתי אותך פה." אמר ברוגע.
"תומאס בטוח שאתה מרושע וקשה ושתפגע בי אם אהיה מעורבת איתך
במשהו כלשהו."
"תומאס ילמד לחיות עם זה. אח לא יכול לגונן על אחותו הצעירה כל
חייה."
"אין דבר כזה אהבת אמת. האהבה לא תמיד מנצחת."
"אין דבר כזה... הפסד לאהבה. ואלה מילותיו של תומאס ולא שלך."
"ברצוני ללכת לאכול", אמרה והשתחררה מתוך זרועותיו, רק כדי
שתוכל להביט ביתר קלות בפניו הנאים.
"נוכל ללכת לאכול אחרי." אמר, מושך אותה בחזרה אליו, מרגיש איך
חומת הכעס וההגנה האחרונה שלה נופלות כמו כל השאר שנפלו בויכוח
שלהם. מרגיש גם איך עוד לפני ששאל, גופה נענה לו, אם ידעה זאת
ואם לא.
"אחרי מה?" שאלה עם חיוך. והוא רק פתח מולה קופסא עם אבן
מחוברת לחישוק. טבעת יהלום. גדולה.
"אחרי שתגידי כן להצעתי שנינשא." והיא רק חיבקה אותו קרוב קרוב
עם הבטחה לעוד (שבאה יותר מפטריק מאשר ממנה...) חיבוקם רק
התהדק ברגע שבו פתח תומאס את דלת האולם, וחייך.