פתאום ראיתיו שוב, עומד בצד אופניו, כובע קסקט לראשו. ממתין
שכלי הרכב יסיימו לחלוף על פניו בשעטה על מנת שיוכל לחצות את
הכביש. מאחורי אוזנו הימנית נחה לה סיגריה. לרגע קט פסקו
המכוניות מלחלוף ונחום עלה על אופניו, בתחילה שם את רגלו
השמאלית על הפדל ואז במין תנועה חתולית הרים את שאר גופו
והתיישב על כס האופן והחל ברכיבה. כל המהלך כולו ארך אולי
שנייה אחת אך מהיכן שעמדתי, נראה היה לי כאילו מדובר בסרט
בהילוך איטי. אופניו הינם כלי הרכב שלו, רישיון לרכב אין לו,
ספק אם יהיה, כך שוב נעלם מעיניי עד לפעם הבאה שאראה בו שוב.


בסמטה קטנה, היוצאת מרחוב אגריפס בשוק, בשכונת נחלאות
שבירושלים, שם הוא גר. לעתים נדמה לי שזו הסמטה הכי ירושלמית
שיש. כאשר צועדים בה בלילה האורות מאירים את הגפנים שמטפסות על
האבנים הישנות. בית הכנסת הקטן ללא עזרת הנשים, הן יחכו בחוץ.
כוכים כוכים של דירות חדר, ירושלמים שגרים בשכנות כה קרובה.
בכדי להיכנס אליו הביתה יש לעבוד דרך דלת ברזל קשתית, לצעוד
במעבר צר וארוך ובקצהו חצר פנימית קטנה, קטנה מאוד, שתי דלתות
בחצר, אם תרצו להגיע אל נחום תדפקו על הדלת הימנית. החדר קטן,
בנו שם פלטפורמה באוויר, שם נח המזרן שעליו הוא ישן. התקרה
קמורה ומישהו פעם מזמן צייר עיגול בצבעים חזקים של ורוד וכתום
ובתוכו מגן דוד ובדיוק ממרכז המגן דוד יורדת המנורה לתוך החלל.
תקופה ארוכה הוא לא גר שם לבד, הוא גר שם עם אחיו הגדול חזי.
חלקו יחד מזרן קטן. נחום לא מאמין ברכוש. רכוש הינו דבר זניח
ולכן כל חפץ שעינכם תנוח עליו נמצא, נלקח או אומץ על ידו.
תמונה ישנה של חבר רחוק מגרמניה, טלוויזיה מודל שבעים ותשע,
דיסקים מפוזרים ללא עטיפה, מערכת סטריאו בחלקים שנאספו. מיטה
של הסוכנות שעליה מזרונים, שפעם באחד ממעברי הדירה שלי נתתי
לו, משמשת ספה. שני ארגזים מהשוק הסמוך שעליהם פלטת עץ משמשים
כשולחן האירוח. בחדר מקלחת קטנטונת. אל נא תטעו, נחום אינו
מלוכלך, הוא אוהב להתקלח שלוש פעמים ביום לפחות. הדאודורנט ללא
ריח, הוא מאמין רק בריח גוף. הוא מסבן את גופו בליפה שקנה
בשוק, זה יותר נכון בעיניו. הוא נוהג לתת לאמו לכבס לו את
הבגדים, אך תולה אותם מחוץ לדירת החדר בחצר המשותפת בכדי
שיוכלו להתאוורר מריח מרכך הכביסה; כמו שרמזתי, הוא לא אוהב
ריח סינתטי.
הוא רוכב, כבר יצא מרחוב אגריפס לכיוון בית המשפט העליון, גשם
זלעפות בחוץ, היום יום השנה למותו של אביו. צריך להגיע להר
המנוחות. יש לו היום כמה סידורים דחופים. חייב להגיע לסטודיו
לסיים כמה פרויקטים, אולי לקרוא עוד מחזה, גם בתיאטרון צריך
לעשות סגירות אחרונות. הוא צריך לנסוע לבני ברק עוד היום, אולי
לערוך את הסרט. לישון לא צריך, חבל על הזמן הוא אומר.
נחום מנדלוביץ נולד בשכונה חרדית בהר נוף בירושלים. היום הוא
מצייר בבצלאל ציורים מופשטים על קנבס בצבעי שמן ומקלל את המורה
שלו באידיש על המטלה האחרונה שקיבל. את המורה לעיצוב הוא קילל
על טיפשות ואי יכולת להביע את דעתו. כשנחום עומד מול כן-הציור,
החדר כמעט חשוך לגמרי פרט לזרקור שמונח על הרצפה, מכוון לעבר
הקנבס ומחובר בחוט שחור לחשמל. האור מדגיש את קומתו הגדולה,
ראשו כפוף מעט קדימה, אפו הגדול יוצר צל על הקיר. כן, אילו
הייתי צריכה לתאר אותו כאן ועכשיו הייתי אומרת בפה מלא כי נחום
אינו היפה שבאדם, אך אינך יכול להתעלם מנוכחותו, גם אם תתאמץ
לעשות זאת. ידיו הארוכות יוצרות תנועות גמלוניות כאשר הן
נשלחות לצדדים בכדי למחות על נושא מסוים, אך בקסם וחן רב מאין
כמוהו. חיתוך דיבורו שונה, לרגע נדמה כי בעל מבטא זר הוא,
וייתכן שזו האידיש שבפיו, אולי משהו שראה פעם בסרט צרפתי.
הסיגריה בפיו בדרך קבע, הוא יודע לעשן בלי ידיים, תמיד זה
הדהים אותי, שנים אחר כך ניסיתי לחקות אותו.
הרוח מכה לו בפנים, הרוח עושה יד אחת נגדו עם הגשם. הוא מפדל,
מנסה להתקדם, יש לו תחושה שהוא רוכב במקום. הוא כבר בשכונת
גבעת שאול, חולף על פני כלי הרכב שתקועים בפקק, מדברים
בסלולארי, חוזרים הביתה. כשנחום צילם סרט לפרויקט חדש הוא רכב
עם חזי על האופניים, חזי רוכב ונחום יושב על הרמה ומחזיק את
מצלמת הוידיאו ומדבר לתוכה; כך הם נוסעים להם בין כלי הרכב,
בין האנשים. הנופים מוכרים לי כשאני צופה בסרט. לעתים השמש
מרמה ואני רואה את צל האופניים שנכנס לסרט, בטעות. המבטים
המופתעים של הדמויות שנתפסו בעדשת המצלמה מצחיקים אותי. כן, זה
בטח די מוזר לראות שני גברים בני שלושים רוכבים יחד על אופניים
בשוק ומצלמים סרט, זה בעיקר הצחיק אותי כי הבנתי את המבטים.
הוא חושב מה יצפה לו שם ליד הקבר, יראה את סבו, דודיו לבושי
שחורים, הם יגיעו בצי של רכבי-וולבו חדישים. הם בטח יביטו בו
בלעג, יגיע רטוב כולו, ממש עד לשד עצמותיו. צריך למלא את
המניין. לקרוא קדיש. בטח חזי יקרא את הקדיש, כך זה תמיד, האח
הבכור קורא קדיש על אביו. לעתים אני משתעשעת ברעיון, ומדמיינת
לי את נחום לבוש בבגדי חסיד, עם מגבעת לראשו, לבוש שחור בפאות
ארוכות הולך לו ברחוב, אך אף פעם בדמיונות אלו הוא אינו הולך
לו כאחד החסידים, אלא הולך פרוע, צוחק.
הוא ממשיך לרכוב, פתאום רואה בחורה, סתם בחורה, גופה מכוסה
בבגדים שכבות שכבות, מטריה אדומה בידה, עוד רגע המטריה תיתלש
לה מהיד. הוא בוהה בה. מהופנט. נחום אוהב נשים, הרבה נשים; הוא
אוהב אותן שמנות, רזות, מכוערות או יפות. הוא כל כך אוהב נשים
שהוא יכול להיות עם כל אחת בלילה אחר, או עם כולן יחד באותו
לילה. נחום לא עושה אהבה עם בחורות, הוא מזיין אותן. הוא מזיין
אותן חלש או חזק, בקשירה או בלי, בהלקאה או בליטוף. הוא עוד
מעט עובר אותה, מנסה לנחש כיצד תנהג אם יביא אותה אל מיטתו,
איזה קסם יפעל עליה. כמו אתמול, חיוך גדול נמתח על פניו כשנזכר
באתמול. כן, האינסטינקטים שלו לא טעו שוב; האישה הזו, למרות
טבעת הנישואין על אצבעה, רצתה את זה, רצתה את זה כמו כולן,
אולי קצת יותר. בעלה המעונב נמצא כעת בארץ מוקפת צרפתיים,
שמדברים בשפת הצפרדעים, הולך לו ברחובות, מריח את הקרואסונים
ומחייך. גם נחום מחייך לעצמו, כי אשתו של המעונב הייתה בשלה
למדי, כמו עגבנייה טובה מהשוק. עסיסית, מזמנת ופתוחה. מנסה
להתרכז במה שיצפה לו ממש בעוד כמה דקות כשיגיע. כשישאל מה הוא
עושה עכשיו, ויצטרך לשקר, לסלף את האמת. להגיד שהוא לומד תורה,
שומר שבת ומאמין. הוא לא שקרן ממש, נחום, כלומר במושגים שלו
הוא לא שקרן, הוא דובר אמת צרופה, אך אם תקשיב לו באמת תוכל
למצוא בדבריו סתירות לרוב, אך אם תאמת אותו איתן הוא מיד
יסביר. בראשו הכול מסודר.
הוא כבר נכנס לכיוון בית הקברות, הכביש משתנה והופך להיות דרך
כורכר. הרכיבה נהיית קשה לו יותר. חושב על תיאורטיקן עלום,
שעליו קרא בספר לאחרונה. נזכר במשפט שקרא שם: "רק מתי מעט
חוצים את הנהר לגדה השנייה. כל האחרים רק מתרוצצים הלוך ושוב
לאורך גדה זו". בין הבמאים שלו, בין דיוויד לינץ', טריפו,
גודאר, בין הסופרים שלו פוקו ושמות צרפתיים אחרים שנהג לספר לי
ארוכות את התיאוריות הפילוסופיות שלהם. תמיד היה לו מה לומר.
לפעמים זה לא היה חייב להיות קשור לכאן ולעכשיו. יכולתי לומר
את המשפט הכי סתום בעולם ונחום היה ממשיך אותו במין שעשוע
ותמיד באופן נכון שהתחבר היטב עם מחשבתי שמראש לא הייתה על פי
היגיון מוכר. התיאוריות שאינן קושרות אותו לשום מדינה של ממש,
ללא שלטון או מרות, ללא אזרחות או שפה. חי במקום אחר, לידי אך
לא ממש. לא תמיד הבנתי אותו במונולוגים הארוכים שלו, אך בעיקר
אני זוכרת שתמיד הסתקרנתי, תמיד היה שם משהו אחר, זר, לא מוכר,
שגרר אותי למחוזות אחרים.
את הדרך הוא מכיר היטב, הרי כבר כשבע שנים הוא נוהג להגיע
לכאן. דוהר עם האופניים בין הקברים, נוסע אל אביו. הנשים אינן
מגיעות לטקס האזכרה. כשהתקרב הבחין כבר בהתקהלות הקטנה. הם כבר
התחילו בלעדיו. מחכה לשאלות שיטיחו בו מיד כשייגמר. סבו לבוש
כהרגלו בחליפה מהודרת שחורה, סב בא בימים, אוחז בספר התפילה,
קורא מילים בעגה אידית, לפתע מהנהן לנחום בין המילים עם הראש.
מבט מאוכזב בעיניו. נחום לא רואה. עומד יפה לאורך הטקס הקצר.
רוצה לחלוק עם חזי את חוויות האתמול; הוא כבר לא דיבר על חזי
כמה שעות והרגיש את הגעגוע אליו. נחום עמד בכל המעמד בגבורה,
כך חשב. הטקס אכן נגמר מהר למדי. ראשית ניגש לחזי. בוודאי היה
לו לא קל עם הטקס הזה, על קרחתו המגולחת מונחת כיפה גדולה,
התחבקו באהבה. לאחר מכן פנה לאליהו, האח השני, הוא לבוש כהרגלו
בחליפה שחורה, לא כה מהודרת; אליהו נראה עייף, עבודת הלילה
במאפיה אינה מטיבה עמו, אשתו שוב בהריון, למרות אזהרת
הרופאים.
לאחר מכן ניגש ליעקב. יעקב גר בדירה קטנה עם חמשת ילדיו ואשתו
בבני ברק. תלמיד חרוץ הוא יעקב, קשה לו עם דרך חייו של נחום
ושאר המשפחה. תמיד בשיחות הללו, כל צד מנסה להתעלם מדרך החיים
שאותה בחר האח האחר. לאחר מכן פנה אל סבו, למרבה הפתעתו לא היו
הפעם שאלות נוקבות, רק ברכה לשלום, לחיצת יד אימתנית. נשארו
עוד כמה קרובים, לחיצות ידיים נוספות. נגמר. אותת לשלום לכולם,
עלה על אופניו והיה בדרך חזרה.

ואני, אני הילדה הקטנה, המתבגרת, הסקרנית, המינית, המתפתה,
המפתה, הנחדרת, החודרת, הגדולה, המתבגרת, המפוקחת. אני הכל
בסיפור. אני הייתי העוגן שלו כפי שהוא היה הסערה שלי. כל אחד
השלים לשני את המחסור הגדול ביותר שלו. הכמיהה שלי לטירוף
שסיפק לי הייתה הכמיהה שלו לנורמטיבי. כשני אחוזי תזזית חיפשנו
את הצד האחר. אתם בוודאי שואלים מתי זה נגמר, ואולי גם איך.
התשובה היא ברורה. כשהמאזניים התאזנו או אצלו או אצלי, הקשר
הפסיק מלהתקיים בצורתו הראשונית. אחד מאיתנו קיבל את המשקולת
שהייתה חסרה לו, התאזן. הצורך בצד השני נגמר.





שריפת התחתונים שלו, שמצאתי מאחורי המיטה שלי, גרמו לי אושר
רב.