אישה התיישבה מולו, היה לה ניחוח קל של פריחת הדרים והוא נרכן
מעט לעברה. השמיים התכהו לאט מבעד לחלון.
היא הוציאה מתיקה ספר והצמידה לשפתיה את הפייה הכתומה של בקבוק
המים שהניחה על השולחן הקטן ביניהם. הוא התבונן בדרך בה
העיניים שלה נעצמות. על כריכת הספר היה מצוייר מקום שלעולם לא
היה מעלה בדמיונו.
המים היו קרים מדי בתוך פיה ובכל זאת היא לגמה מהם באיטיות,
מניחה לעצמה ללמוד את טעמם לפני שתשחרר אותם להחליק לתוכה. היא
יכלה להרגיש את הגבר מולה מסתכל בה, עיניו נחו עליה כמו ליטוף
מגרה והיא זיהתה בו משהו ונפקחה. הקול שלו היה נעים כשענה
לטלפון מאישה אחרת.
הוא יכול לראות אותה, בצדו השני של הקו, יושבת אבודה על ספסל
בלעדיו ומתקמט בתוכו. ארבע שנים היא היתה האשה שלו ואז הלך
ממנה. הקול שלו מתמלא חמלה רכה, הוא מרגיע את הרצון להתנער
ממנה ומקשיב בסבלנות. האשה מולו מפרשת רוך כאהבה ונשענת אחורה
לתוך הכסא שלה, מכריחה עצמה לפתוח את הספר, בכל עמוד שהוא, לא
חשוב איזה, שהרי היא קראה בו כבר פעמים רבות. המילים מסרבות
לרגע להפסיק לנוע אבל כשהיא מצליחה לקרוא את המשפט השני ונזכרת
במקום, היא נרגעת וממשיכה. רסיסים של שיחה מחלחלים לתוך
הסיפור, הוא אומר משהו על כלב, נדמה לה, ועל איזה דיסק וגופיה
סגולה. היא מנענעת קלות בראשה, מנסה לנער ממנה את קולו, בעמוד
הבא מורגון יפגוש לראשונה בגורלו וזה יעביר יד על מצחו וישנה
הכל.
הוא מתבונן בה מנידה קלות את ראשה וכמעט מתפתה להסיט קבוצת
שיער שגולשת אל פניה, היא הופכת עמוד בספר, הוא מבין שנשאל
שאלה שלא שמע ומבקש מהאשה באוזנו לחזור עליה, עונה שיהיה מאוחר
יותר בבית ושתבוא. לרגע נדמה לו שהיא מקשיבה לו, אבל היא מניחה
את ראשה על כף ידה, מרפקיה שעונים על השולחן הקטן ושערה מסתיר
ממנו את פניה. הוא מצטער על כך, ומסיים את שיחת הטלפון בהיסח
דעת.
בקבוק המים המונח ביניהם מעורר בו צמא, הרוק מתייבש בפיו. הוא
קם ממקומו ומתמתח. רכונה כך על ספרה הוא כמעט משוכנע שהוא מכיר
אותה, שהוא צריך להכיר אותה. היא מתנדנדת בגלים המתגבהים שבין
הד לאנווין על ספינת רפאים, היא זוכרת מהפעמים הקודמות שעוד
מעט החוף יציע שיכחה, אבל שוקעת בעוצמת הרגע. רכונה כך, אינה
יכולה לראות את המילים המתחלפות בעיניו, לכל התחלה יש לו מבט
שונה ואת כולן הוא בולע, בזו אחר זו, כמו מי ים מלוחים. המילים
הלא נכונות יכולות לגרום לו לאבד אותה רגע שלם לפני שיירד.
ברמקול מודיעים שבנימינה. היא מניחה את הספר על השולחן, הפוך,
מוציאה בד צמרירי ורך ומתעטפת. הוא בוחן את תנועותיה, היד
הנשלחת לשחרר את שערה שנכלא, הידוק הבד אל הגוף, ההתכנסות. היא
מניחה לנעליה להשמט מטה, מרימה את כפות רגליה אל המושב ומחייכת
אליו .כשהרכבת חוזרת לתנועה העיניים שלה נעצמות, היא נרדמת.

ליל המחרת מצא אותה בחוף הים של פלמחים. החול עוטף קריר ורך את
כפות רגליה המתחפרות לתוכו. היא נשענת מעט לאחור, נתמכת בכפות
ידיה, ומתבוננת בגלים. שקט כאן היום, המים מלחכים בעדינות את
החוף. הרוח קלה מאוד, כמעט חמימה. הוא הולך לאורך קו המים,
חזהו עוד דוהר את הריצה, מניח לרגע יד על בטן, תנועה שעוצרת את
מבטה עליו בסקרנות דאוגה. הוא מרגיש, ומתקדם לעברה. היא אומרת
שאפשר, אז הוא מתיישב והחול ממהר לדבוק בגופו הלח. הוא נושם
ריחות של מרכך כביסה ומרגיש נבוך לרגע.
תאר לעצמך מדורה, היא אומרת לו, והוא פונה להתבונן בה. תאר
לעצמך מדורה ואז תבעיר מקל. לא. קצה של מקל, דק, זרדים, קצה של
זרד. ותנופף בו עד שיבער בשקט, באור גחלי קטן, כמו מקל קטורת.
עכשיו תצייר בו, באוויר, ואני אנסה לראות. אחר כך תורי ושוב
תורך ותורי. עד שהוא יכבה. ומי שהמקל כבה אצלו מדבר ראשון על
אהבה. הוא ניסה להבעיר את הלילה, ולצייר. היא חיכתה בשקט. אחרי
זמן מה הניחה את ראשה על ברכיו ונתנה עצמה לשינה.

היא התעוררה עייפה וידעה שלא ישנה טוב, שהרבתה לחלום ולהתהפך,
שהיה לה קר. כל היום הסתובבה עייפה ובסופו מצאה עצמה עוברת,
בפעם הרביעית באותו השבוע, ליד הפלנטריום. דחף רגעי ומקום
חנייה פנוי עצרו אותה. היא יצאה מהאוטו, כרכה וקשרה סווטשירט
אדום סביב מתניה, תחבה שטר של מאה שקלים לכיס וברגע האחרון גם
אספה את הפלאפון שהיה זרוק על המושב שליד הנהג והחביאה אותו
בתא הכפפות.
שנים שהיא חולמת לבוא לכאן להתבונן בכוכבים ועוצרת את עצמה,
נוצרת את החלום הקטן שלה כמו אוצר שאם תיגע בו תתאכזב. היא
עייפה כל כך היום ודי לה מלפחד מחלומות. לרגע קטן אחד היא טועה
לחשוב שהעייפות עושה אותה אמיצה. היא נכנסת ומחפשת אותו. הוא
עומד בקצה המרוחק של האולם והיא מתקרבת אליו לאט. עוד מעט והוא
יבחין בה. היא תשתוקק שהוא יספר לה אגדות על אוהבים שהפכו לאבק
כוכבים, על כלבים שמיימיים, על האלים רבי העוצמה של שביל החלב,
אבל כשהוא יספר צבעים וגודל ומרחקים היא תתן למילים שלו להחליק
לתוכה. העייפות חובקת את צווארה, דבקה בה כמו ידיים של פעוט,
כמעט חונקות בדביקות רכה. היא תתאפק בכל כוחה שלא להניח עליו
את ראשה ולשקוע.

מתהפכת אל גבה היא מיטיבה את תנוחתה במיטה. הכוכבים המודבקים
על התקרה חוזרים ונבלעים בה, העדרו הממושך של האור אינו מיטיב
עמם. כל לילה היא מחפשת אותו, מבקשת להניח בו את ראשה ולהרדם
שם. לא יודעת להרדם במקום הזה. לבד. שנים שהיא הולכת לישון כל
לילה במקום אחר. אינסוף מקומות שסיפרה לעצמה, המוני אדם חסרי
שם, מציירת גברים בריחות שונים, מדוייקים. בלילות האחרונים,
לפעמים נדמה לה, שלזה האחרון יש קיום מחוץ לה, שכל שעליה לעשות
הוא לקרוא בשמו, לבקש, שיבוא אליה.