400 ילדים נולדים,בארץ בלבד,עם שיתוק-מוחין מידי שנה
ומתווספים,
לכל אלה שכבר קיימים,ועדיין אין מודעות לצורך שלנו להיות
שייך,
להיות שווה,להיות מועיל. אין מודעות לרגשות שלנו, מזלזלים
בנו,
מנדים אותנו ואף חושבים שאין לנו רגשות כלל. וכל זה מדוע ?
מפני שלא נעים לראות אותנו עובדים ברגל, בפה,או בכל אבר אחר
שאפשר להניע. מה יש ? אדרבה, המצב היה צריך להיות אחרת.
לתת לנו תחושה של שייכות, לעודד אותנו. כל אדם זקוק לעידוד.
להרגיש שיש לו ערך. שאנחנו מספיק טובים כמו שאנחנו. בעיקר
חשוב לעודד את מי וכאשר נכשל וכאשר לא מצליחים לעמוד
בציפיות. קשה לעודד וקשה גם להתעודד. העידוד טוב ונעים אם
הוא מגיע מהאדם הנכון. הוא סובייקטיבי. מה שמעודד אחד,לא
בהכרח יעודד את השני. עידוד של תחרות הוא אנטי-עידוד.
עשרת עקרונות העידוד :
1. לקבל את האדם כפי שהוא.כולל את עצמינו. ללא תנאים.
לקבל ולהעריך את האדם כי טוב הוא למדי כפי שהוא.
2. כבוד הדדי--לא לפגוע, לא לזלזל, לא להשפיל לא את עצמינו
ולא את זולתינו.להקשיב ולקבל את הסובייקיביות של זולתינו.
3. הדגשת היש,החיובי-ולא החסר. הכרה בכוחות וחיזוקן,
מהווה בנייה על בסיס יציב של היש.
4. ההכרה בהשקעה, במאמץ,בעבודה,כאשר התוצאה היא פועל
יוצא של ההשקעה. חשוב אם עשית כל מה שביכולתך,ולא חשוב
אם הצלחת או לא.
5. השינוי במודעות הביקורת, כלומר הביקורת אינה באה להוקיע
חסרונות וכשלונות, כי הטעות היא מעבדה לימודית.
6. התקדמות במידה- לא צריך לדרוש יותר מידי,לא מעצמינו ולא
מזולתינו.
7. הטלת וקבלת אחריות-,משפיע שנותנים אמון ביכולת עצמאית
בפעולה.
8. האמונה בזולתינו ודרכה, האמונה בנו. בעצמינו.
9. הרגשת השייכות היא הנותנת משמעות לחיינו.
10. הקשר הנוצר על-סמך דברים משותפים. עיניין משותף,מטרה
משותפת, קשר מעין זה, משמעותו- שותפות טובה.
  הנכים לא מקבלים את כל זה מהחברה ה"בריאה".
הנשים מאמינות שלהן, במשפחתן,"זה" לא יכול לקרות. פשוט לא
יתכן שוולד שלהן יוולד עם פגיעה-מוחית. זה יכול לקרות לכל
אחת,
רק לא להן. הו, כמה שהן טועות !
ישנן רמות של פגיעה. הרבה מאוד אנשים "מתבלבלים" בין נכה
שיתוק-מוחין לפיגור שיכלי. הם חושבים שיש שתי מילים נרדפות
לשם אחד:
שיתוק-מוחין=מפגר.
הם לא יודעים עד כמה זה לא נכון !  כן, יש מקרים שילד נכה
שיתוק-מוחין סובל גם מפיגור שיכלי זה או אחר,אבל לא בהכרח.
אני לא יכולה להשכין עם ההשוואה הזו. ממש עושים לנו עוול.
למעשה בארץ המודעות לנכות-היא נמוכה מאוד בהשוואה
לאר"הב ולארצות אירופה.
פעמיים ביקרתי באר"הב ומספר פעמים באירופה,הרגשתי שם
נהדר ! שייכת. שאני בן-אדם. לא מפלצת. בן-אדם הזקוק לעזרה
גופנית,אשר קיבלתיה בשפע מכל הבחינות.

בארץ,לדוגמא-- כשאני יוצאת לטייל ברחוב,ילדים בני 4-6-8 ויותר
מצביעים עלי באצבע,על זה שהליכתי שונה מהרגיל,ואם הילדים
מלווים במבוגר,אז הם שואלים אותו "למה היא הולכת ככה? מה
קרה לה?" ומצחקקים,ובמקרה שהמבוגר הוא האמא,אז היא
גוררת אותו מאחוריה ולא מסבירה לילד את אשר ניתן להסביר
לפעוט,אלא רק מושכת אותו בזרועו ואומרת שזה לא יפה לצחוק
ככה.--וזהו.
מדוע לא נותנים לילד קטן הסבר פשוט שיוכל להבין מה הבעיה?

עוד דוגמא-- בספטמבר נסעתי עם אמי לסקוטלנד,בטיול מאורגן
עם קבוצה מהארץ. דהיינו, ישראלים, לפני הטיול שוחחה אמי עם
המדריך והודיעה לו שלקבוצתו מצטרפת בחורה נכה. הוא הרגיע
אותה שהכל יהיה בסדר.אבל לא כך היה. בארוחות הערב,התערב
המדריך והושיב אותי ואת אמי בשולחן נפרד ומבודד. כל ערב
וערב. אמי שוחחה איתו על זה, והוא טען שלאנשים מפריע לראות
איך מאכילים אותי,ושהם באו להנות ולא מוכנים לשאת דבר כזה.
כל מאמציה של אמי לא הואילו. המדריך המשיך לבודד אותנו
בארוחות. אני הרגשתי מושפלת מאוד.וגם כעסתי בליבי על
המדריך שלא ידע ,לדעתי,להסמיך את כוחו, שהרי כמדריך הוא
אמור היה להיות החזק, המחליט והקובע. בקיצור המדריך היה
אמור להיות, המפקד במקרה כזה.

לא ידעתי כיצד ליישם את אחד מהנחות היסוד של אדלר :
אני המשתנה והחברה היא הנתון.
שאלתי הבסיסית היא- אם שינוי חשיבה מספיקה כדי להשתנות?
כדי לשנות את הנתון,הנקרא הסביבה,שלדעתי היא עויינת לי,
בגלל חוסר הבנה לבעיית הנכים,נחוץ לי שינוי תפיסה כללית.
שינוי תפיסה מבוסס בעיקר על הפנמת תחושות וערכים שאינם
פונקציה של לימודי קוגניטיבי בלבד אלא שינוי האישיות והקניית
בטחון עצמי שינטרל את תחושתי מהשפעת הסביבה שאין לה
כל רצון לבוא לקראתי.
האם כל שנות חיי יספיקו לי להפנמת כל אלה ?
ספק גדול !