כמעט שלוש דקות חיפשתי את האור. ליטפתי את הקיר בפחד, ונורא
נורא רציתי להגיע לכפתור, שנראה כאילו התחמק בכוונה. כל גופי
היה קפוא, לא העזתי להזיז שום איבר לפני שאראה בעיניים שלי את
החדר ואת מה שיש בו. לך תדע על מה תדרוך שם. מספיקה משאית
צעצוע בשביל לשבור את הראש, ומספיק עכביש שחור מגומי בשביל
לעשות לי התקף לב. הנה ארון הספרים, כנראה, אולי הכפתור
מאחוריו. חיפשתי בכל הקיר שמהדלת ועד הארון ולא מצאתי שום
כפתור. החלטתי לקרוא גם  ליד השנייה לחיפושים, ועברתי ביסודיות
על אותו שטח שכבר בדקתי כמה פעמים. הכי פחדתי מפגיעה בברך.
תנועה פזיזה אחת לכיוון השפיץ של משהו קשה, והלכה הברך. אני
שעות אתפתל מכאבים. אין לי מושג איפה השידה של הטלויזיה, אבל
אני לא רוצה להתקל בה. הטלויזיה עלולה ליפול לי על הרגל, ואני
עלול ליפול מהחוטים שלה. כמו שחקן כדורסל בטלויזיה ששומר על
רגל אחת במקום, גם אני שמרתי, לא על רגל אחת - על שתי רגלים,
אפילו מילימטר לא זזתי. רק הידיים שלי חיפשו נורא קשה בחושך
כמו במצרים אחרי כפתור קטן אחד. שוב פעם הגעתי לארון. אין
ברירה, אני אהיה חייב לזוז ולחפש קירות חדשים. אבל אולי אנסה
עוד פעם אחת את הקיר הזה. כי מי יודע מה יקרה אם אני אזוז? אני
לא יכול לראות כלום, אולי מישהו שכח סכין על הרצפה, אולי
התפזרה לה חבילה של סיכות או נעצים? אולי הכלב השתין על השטיח,
והכלב חולה? הגעתי לארון הזה שוב. הוא לא נראה לי יציב, הארון
הזה. אני עוד אפיל אותו אם לא אהיה זהיר. ובטח יש עליו לא רק
ספרים, אולי חפצי נוי, אולי פסלון מחרסינה, אולי גוש גדול של
זכוכית יפה שאמא קיבלה בפסח האחרון. והספרים... לא רק ספרוני
חסמב"ה רכים, יש פה גם אנציקלופדיה שלמה ומערכת מילונים בכל
השפות, ודווקא הם במדף העליון - שיכאב. הכפתור המחורבן צריך
להיות כאן, בין הדלת לארון. אבל אולי יותר נמוך. אני אצטרך
לבדוק את כל השטח, מלמטה, מהרצפה. אבל בשביל להשאר בשיווי
משקל, אני אצטרך להזיז את הרגל השמאלית. למה, אלוהים, דווקא
האצבעות של הרגלים הן המובילות? הבוהן כל כך רגישה, כל מכה
קטנה יכולה לשבור ציפורן ולהוריד דם. לאט לאט אני זז, מתחיל
להתכופף, אך מתחרט. לא רוצה. אם אני זוכר נכון, צריך להיות כאן
מתלה קטן לכובעים. וזה  נורא נורא מסוכן בחושך, כי זה יכול
להוציא לי עין. אוף! כבר חמש דקות אני כאן, עוד לא התרגלתי
לאור, כי אין כאן אור. חושך חושך, שחור. בא לי לרוץ קדימה
באגרופים ולהשתולל עד שארביץ לכפתור, אבל אני בטוח שמשהו נורא
יקרה לי אם אני לא אזהר. יכול להיות שמישהו השאיר כוס של תה
רותח, או אולי השקע של  החשמל כאן פתוח? אסור. צריך להיות חכם,
לא פזיז.
את כל הקיר כבר בדקתי מלמטה ועד איפה שאני מגיע למעלה, ואין,
אין כלום. רק מסמר אחד שכמעט שרט אותי. מזל שלא הייתה עליו
תמונה כי בטוח הייתי מפיל אותה והיא הייתה נשברת לרסיסים על
הרגל שלי. אני מזיע נורא, וגם נורא קר לי. בהתחלה זה עצבן, אבל
עכשיו זה ממש ממש. אני רוצה נורא לצעוק, אבל אולי אני אעיר
מישהו שעדיף שישאר ישן. אז עשיתי מה שאני עושה הכי טוב. התחלתי
לבכות. בהתחלה גוש בגרון, רעד בסנטר, והנה מטפטפות הדמעות
מהעיניים האדומות. בלי קול, רק כאב שקט וחלש. ואז זה מתגבר.
הדמעות שוטפות את הלחיים, הכאב בחזה נהיה קשה מדי לעצור,
ונפלטים לי קולות של בכי לתוך החדר. ואז, כמו מסכר שהיה בו
חור, ברחה לי הזעקה מהגרון בבת אחת, והבכי עשה לי רועד בכל
הגוף.
"המתג נמצא על הקיר משמאלך. לא מימינך. שמאל זאת היד עם
השעון". זה היה קול אטי ומאוכזב שיצא מהחלק הרחוק של החדר.
הפסקתי לבכות, וקינחתי את האף בשרוול. שלחתי את יד ימין לכיוון
הקיר השמאלי, ומצאתי. מהר. הקול צחק, אבל צחוק רשע, כמו גרגמל.
ואז חיכיתי, לא לחצתי. במקום זאת, שלחתי את ידי הצידה, ונגעתי
בארון. חיפשתי את המדף הפינתי ומצאתי את מה שחיפשתי. הקול כבר
לא נשמע מתוך החדר, אבל הזדמנות אחת הספיקה לי. ידעתי בדיוק
איפה הוא נמצא. בתנועה מהירה ומקצועית, זרקתי את פסלון החרסינה
על הקול, ושמעתי מן  "בופפע" כזה, ואחריו שקט. שמחתי. הסתובבתי
במהירות, פתחתי את הדלת, ויצאתי החוצה. האור מבחוץ עשה פס על
הגוש-שומן השעיר והמדמם, ששכב על הספה בחדר המסודר. כשטרקתי את
הדלת, האור ברח, ושוב נהיה מצרים. לי כבר לא היה אכפת. שילמד
הוא "להתמודד עם החושך כמו גבר". נראה אותו עכשיו.