אבא שלי, לא היה אסטרונאוט,
אבא שלי היה אינסטלטור.
אבא שלי לא התאמן למשימתו ארבע שנים,
אלא נקרא לילה אחד לעזור לחבר שאסלת ביתו שצפה, לפתוח לו בחינם
את הסתימה.
בשנייה של חוסר השגחה עצמית, מעד ונפל אל תוך בור הביוב הראשי
שניסה לפתוח. ראשו נחבט בקרקעיתו ורגליו פרכסו מבעד לחרא
בעליבות.
אבא שלי לא מת מוות הרואי וסטייליסטי בחלל,
אלא בתאונת עבודה מביכה מתחת לאדמה .
כשהגיע האמבולנס, הפרמדיק לא ניסה להחיות אותו. אלא רק שאל כמה
זמן אבא טבוע בתוך החרא וזה הספיק לו להניח שהוא כבר מת.
כשאבא מת, אמא  לא קבלה תמיכה מהפסיכולוגים של נאסא. לכבוד
אבא, לא ספד ג'ורג' בוש ולא הורדו דגלים לחצי התורן.
ללוויה של אבא, או לשבעה או ליום השלושים למותו, לא הגיע ראש
הממשלה, גם לא ראש העירייה, אפילו לא מנהל מחלקת התברואה
שתחתיו עבד,
אולי בגלל שאבא שלי בסה"כ  הועסק בעירייה דרך חברת כוח אדם.
אבל גם מחברת כוח האדם, אף אחד לא טרח להגיע, לנחם או
להזדהות.
אבא שלי לא הותיר אחריו ביטוח חיים מטעם סוכנות החלל האמריקאית
ואימי לא הוכרה כאלמנת חלל צה"ל.
גם לא קבלנו עזרה משמעותית מהביטוח הלאומי, כי הקבלן שהעסיק
אותו, לא הוציא לו תלושי משכורת באופן עקבי ותקין.
לכבוד המוות של אבא, לא היה תשדיר מיוחד, אבל בניסיון נואש
ומבזה במיוחד של אמא, למנוע את סילוקנו מהדירה- הזמינה את
התקשורת. לא הצטלמתי לידה בחליפת חלל, גם לא בסרבל העבודה שלו-
כי אף אחד לא שמר אותו למעני.
גם לא הגיעו מה CNN, אלא רק מערוץ הכבלים הקהילתי.
בהופעתה, אמא לא הותירה  רושם רב על האומה,כיוון שלא הייתה
רהוטה וגם  בגלל שהראיון אתה לא שודר בכלל, "עקב חוסר עניין
לשכונה".
אבא שלי לא  הביא במשימתו האחרונה כבוד גדול למדינה,  גם לא
הגשים את חלום חייו, או בכלל חלום של מישהו.
זה נכון ש"אין מילים שיכולות לנחם יתום או אלמנה",
אולם אין לי ספק שאמפאטיה מהמדינה (או למעשה קצת יותר הבנה
מהרשויות), יכלו למנוע את המוות של סבא
שהתאבד מרוב תסכול ייאוש ובושה