עוד יום רגיל בחיי. השכמתי בבוקר , התארגנתי ויצאתי מהבית
לכיוון ביה"ס התיכון. בדרכי לתחנת האוטובוס פגשתי את עמית.
עמית הוא הידיד הכי טוב שלי, האדם הכי קרוב אלי מזה שנים רבות.
כשבכיתי, עמית הוא שהיה שם בשביל לחבק אותי, וכשצחקתי, הוא
השתדל לצחוק איתי, גם אם לא היה מאושר באותו הרגע. כזה הוא
עמית, תמיד מעמיד אחרים לפני עצמו, תמיד שומר על אופטימיות
ומהלך לו בחיוך דבילי מרוח על פניו. בביה"ס הוא נראה לי
כמסיונר החיוכים, בהפסקות שולח את אותו חיוך דבילי לכל מיני
אנשים ומקבל בחזרה צחקוקים וחיוכים מאירים. כולם מכירים את
עמית, כנראה בגלל החיוך שלו, וכך גם אני הכרתי אותו.
"היי שחר" עמית קרא לי מרחוק. הופתעתי. הראיה של עמית אף פעם
לא אפשרה לו לזהות אנשים מרחוק. הוא התקרב אלי, נשק את לחיי.
"מה את בהלם כל כך?" הוא שאל. לא התאפקתי ושאלתי איך זיהה אותי
מרחוק. נכון, אמנם היה זאת שאלה סתמית, אבל משום מה היא נראתה
לי חשובה. "היופי שלך סינוור אותי" ענה עמית ושלח אליי את אותו
חיוך דבילי. חייכתי אליו בחזרה. היה זה בדיוק מה שרציתי לשמוע
ועמית ידע זאת. השיחה בינינו נקטעה. "הנה קו 5" בישרתי לו.
התיישבנו בספסל האחורי של האוטובוס והמשכנו את השיחה הלא כל כך
מעניינת שלנו. הגענו לביה"ס באיחור ושנינו חייכנו את אותו חיוך
כשמילמלנו "סליחה" בפני המורה.

ב15:00 הגעתי הבייתה. 5 דקות בדיוק לאחר שנכנסתי הבייתה נשמעה
דפיקה בדלת. מי זה כבר יכול להיות? הצצתי בעיינית וראיתי את
עמית. "שחר אנחנו צריכים לדבר" הוא קרא. "בסדר" עניתי קצת
מבוהלת. חששתי מהדברים שלו, הוא נראה נסער והחיוך התמידי שעל
פניו נעלם. עמית היה רציני, בזה הייתי בטוחה. מזגתי לו מיץ
ענבים וחיכיתי שירגע. "מה קרה?" שאלתי בקוצר רוח. עמית שתק.
הוא הצביע על המיטה שלי וביקש שנתיישב. "תעצמי עיניים" הוא
דרש. "למה?" התעקשתי לגלות מה הוא מסתיר ממני. "תעצמי עיניים"
הוא חזר. שנינו עקשנים עד מאוד, וכבר ידעתי שאין לי טעם
להתווכח עם עמית. עצמתי עיניים. לא ידעתי למה אני מחכה, אבל
עברה לה דקה והסבלנות שלי כבר פקעה. "נו" הטחתי בו למהר. עמית
השכיב אותי בעדינות על המיטה. הוא נשק לי והחל לגעת בי במקומות
האינטימיים ביותר שלי. "אני אוהבת אותך עמית" אמרתי, כשהמילים
יצאו מהפה מבלי שבכלל הרגשתי. "את לא יודעת כמה אני מאוהב בך
שחר שלי". באותו רגע החיוך חזר לפניו.
קמתי מהמיטה, העפתי את עמית מעליי וצעקתי עליו. "תעזוב אותי,
אל תיגע בי" לא יכלתי להפסיק להתחנן שיעזוב אותי במנוחה וילך
הבייתה. עמית עמד שם המום, בוהה בי ומתקשה להבין. נסיוניתיו
לברר מה עבר במוחי באותו רגע נסתכמו בכשלון. הוא חזר וביקש
שנשב לדבר, אבל אני סירבתי בכל תוקף. אמנם עמית ידע עליי הכל,
אבל את הסיפור הזה לא יכולתי לחלוק איתו. לא יכולתי בשום פנים
ואופן להסביר לו מדוע נרתעתי.
עמית הבין את הרמז. הוא שתק וביקש להשאר כדי שנוכל לישון
מחובקים יחד. הסכמתי, עמית תמיד נתן לי תחושת נועם ובטחון
כשכרך את זרועותיו סביבי.
התעוררתי לאחר כמה שעות בזרועותיו של עמית. חשתי את החום
והאהבה שהוא העניק לי והרגשתי רע על התנהגותי הבלתי מוצדקת
לכאורה. ידעתי שמגיע לו הסבר. ידעתי שהוא נפגע. אבל לא הייתי
מסוגלת. התביישתי, ולא יכולתי לספר לאף אחד.

השעות שלאחר מכן לא עברו בשתיקה. עמית הבין שמשהו עובר עליי.
הוא רצה לעזור לי, אבל הוא רק הקשה עליי. הוא שאל אם הוא עשה
משהו לא בסדר, ואני עניתי בהחלטיות שלא. זו לא  אשמתך, עמית,
ניסיתי להבהיר לו, אבל הוא בשלו, ממשיך להתעקש.
נכנעתי. הדמעות החלו פורצות החוצה. בכיתי כמו ילדה קטנה. וגם
אז, כמו תמיד, עמית היה שם בשביל לחבק אותי.
עמית ידע לאיזה רגעי אינטימיות בדיוק הגעתי עם החבר הקודם שלי,
שלומי. הוא ידע שלא שכבנו. לא הרגשתי מוכנה מספיק, ושלומי לא
לחץ עלי בעניין. באותו רגע פשוט ניסיתי להוציא את המילים מהפה
בסדר הנכון אבל יצא לי משפט מבולבל. עמית הבין שדיברתי על יחסי
מין.
הוא חייך ושאל "שכבת כבר?". "כן" עניתי, ולפני שעמית הספיק
להגיב הוספתי "אבל לא כי רציתי". הפניתי את מבטי לצד השני. לא
רציתי לראות את התגובה של עמית , אבל הרגשתי שהחיוך שלו נעלם.
סוף סוף, אחרי 3  שנים הצלחתי לספר את הסוד הזה למישהו. עכשיו
רק פחדתי מהתגובה של עמית. פחדתי שהוא יכעס שלא סיפרתי לו,
פחדתי שהוא ירחם עליי.
בלת ברירה הסתובבתי לגלות מה מראים סבר פניו של עמית עם
הבשורה. עמית חייך. הופתעתי. הופתעתי לראות את החיוך הדבילי
שלו גם בזמנים כאלה. "אני אוהב אותך" הוא אמר וחיבק אותי חזק.
"אל תדאגי, נעבור את זה יחד".
לא האמנתי שבאותו רגע אני אחזור לחייך. והנה, עמית, עם החיוך
הדבילי שלו גרם לי לחייך חיוך מאוזן לאוזן. אני אוהבת אותך.