עוד רגע באים הימים הקודרים
מכבים לרבים את האור
ושוב יפקדו משפחות חללים
את זה שלא יחזור.

הם ילכו בדממה ברגליים כושלות
בשביל, שנשטף מדמעה
יצבעו בפרחים אבנים דוממות
ויאירו בנר נשמה.

יגיעו, הורים שכולים ויתום
אלמנה צעירה בשנים
חברה, שהמוות קטע החלום
חברים, אחיות ואחים.

מצבות לבנות ישמעו סיפורים
וגוף יאמץ אל ליבו
ופה ינשק נשיקת אוהבים
כמו נישק את המת בקברו.

והאבן היא אבן בלי לב ושפה
לבנה, מלבנית, מסותתת
ואין בכוחה להחזיר אהבה
היא אבן ואבן שותקת.

הם יבואו שוב, ברגליים כושלות
ביום אביבי ושחור
ללטף ולחבק אבנים דוממות
את הבן שלא יחזור.

שורות אבנים עד אופק רחוק
פנינים במחרוזת השכול
ואלפי אנשים שהפסיקו לזעוק
ואבן, שאומרת הכל.

ישראל מצדיעה לטובי הבנים
שענו לקריאה: "אחרי"
ואומה אבלה שאיבדה כה רבים
שואלת עצמה, עד מתי??

נכתב ליום הזיכרון.
אפריל   2001