מתוך "עמורה", הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים "המראות
ונחיתות", שראה אור בסדרת דברים של הוצאת מודן


אמא סיימה לשתות את הקפה שלה.
"אפרת, תתלבשי," היא אמרה. "אנחנו הולכים לאורה ודודו."
אפרת בדיוק גמרה לקרוא את המודעות השחורות שמילאו את העמוד
הלפני-אחרון של העיתון. היו לה תוכניות להיום. לא סתם היא עשתה
אתמול את כל שיעורי הבית. היא התכוונה ללכת לשחק בגינה ולחפש
שבלולים, ואחר כך להיפגש עם תמיר. אתמול, בטלפון, הוא סיפר לה
שאחיו חזר מהצבא והביא לו צבתות של סרטנים שהוא מצא על החוף
בלבנון. "את חייבת לראות אותן," אמר תמיר והנשימה שלו צפצפה,
כמו תמיד כשהוא מתרגש. "אפשר לפתוח ולסגור אותן."
"איכס," היא אמרה לו, "ואיפה הסרטנים?".
"הם מתו," הוא ענה. "זה רק הצבתות שלהם."
זה נשמע לה די מפחיד, צבתות של סרטנים שכבר מתו, אבל היא
הסתקרנה. פעם, בחוף נחשולים, צבט אותה סרטן בטוסיק. זה היה
כשקרני שיכנעה אותה לשחות עד לשובר הגלים הקרוב ולשבת עליו.
היא קצת פחדה, וידעה שאמא בטח לא היתה מרשה לה. אבל אמא לא באה
איתם לים באותו יום כי היתה לה מיגרנה, ואבא היה ממילא עסוק
מדי בלקרוא עיתונים ולהסתכל על שתי הנשים שדיברו ספרדית בסככה
לידם. אז היא מצאה את עצמה שוחה בעקבות קרני לשובר גלים,
ומטפסת על המשטח החלקלק המכוסה ירוקת. כשהן התיישבו עליו, היא
החליטה שדווקא טוב שאמא לא באה איתם לחוף היום ושלאבא לא אכפת.
קרני שיחקה לה בשיער, ליפפה אותו סביב עצמו, והיא הסתכלה על
החוף, ועל קרני, שהיתה שזופה במיוחד, ושמחה שהיא הצליחה להוכיח
לה שהיא לא כזאת אחות קטנה ופחדנית כמו שהיא בטח חושבת. אבל
אז, בדיוק אז, הרגישה את הצביטה. היא היתה כואבת.
"איי," היא צעקה, והביטה בבהלה לאחור.
קרני שמטה את ידיה מהשיער שלה. "מה את צורחת?" שאלה.
"משהו צבט אותי." היא דחפה את ידה אל תוך החלק התחתון של בגד
הים שלבשה, ומיששה.
"זה בטח סרטן," אמרה קרני, והתכופפה כדי לבחון מקרוב את הסלע
שעליו ישבו, שהיה מחורץ כולו,  מלא בקעים ומחילות. "כל החורים
האלה, יש בהם סרטנים," הוסיפה בשוויון נפש.
היא הביטה בבעתה בסלע שעליו הן ישבו, בחריצים שקודם לא הבחינה
בהם, ומיהרה לקום על רגליה, וכמעט איבדה את שווי משקלה כשניסתה
להתייצב על המשטח החלקלק.
"תרגעי," אמרה קרני, אבל היא לא הקשיבה, זינקה אל המים,
והתחילה לחתור במהירות בחזרה לחוף. רגליה בעטו באלמוגים,
ונשרטו בסלעים המשוננים שליד שובר הגלים. כשהגיעה לחוף, ירד לה
קצת דם, ואבא שם לה פלסטר על כף הרגל כדי שהחתך הקטן לא יזדהם.
היא רצתה לבקש ממנו שיראה מה קרה לה בטוסיק, אבל התביישה.
במקלחת היא עלתה על דופן האמבטיה, מול מראת הקיר. על ישבנה
השמאלי היה כתם אדום, כמעט לא מורגש. למרות שהכאב עבר אחרי כמה
שעות, היא לא הפסיקה לחשוב על מה שקרה, על הסרטן שהגיח מהמחילה
שלו והחליט לנעוץ בה את צבתותיו. היא מילאה שלושה עמודים שלמים
ביומן שלה עם מאורע הסרטן, ואפילו הוסיפה איור של הסרטן הצובט.
ולכן ההצעה של תמיר, שמילאה אותה פחד וגועל, עוררה בה גם
התרגשות משונה.
"אפרת, את שומעת אותי? לכי תתלבשי," אמא אמרה שוב, וקמה
מהשולחן, כסאה חורק על הרצפה.
היא הרימה את הראש מהמודעות והביטה באמא.
"אני לא רוצה ללכת אתכם," אמרה בשקט. "אני נשארת עם קרני
בבית."