הוא אהב לרוץ במסדרונות ולהפוך כיסאות, הוא לא סיפר שום דבר
לאף אחד, הוא לא רצה שמישהו יקשיב לו, הוא היה רק בן ארבע שנים
תמימות.
באותו יום ירד גשם והוא עשה את עצמו חולה והחליט לא ללכת לבית
הספר.
וככה כמה ימים חלפו להם והמורה התקשרה, צרוד היה, ענה לטלפון
ושתיקה ארוכה לוותה לאחר מכן.
כשנמאס לו להיות במיטה הלך לרשרש דברים טובים במקרר, הוא אהב
לזלול המון ללא הגבלה והשמין כבלון שהתנפח ועוד מעט עמד
להתפוצץ. בשלושה ימים הוסיף לעצמו עשרה קילוגרמים ועדיין שתק
כל הזמן.
בלי לחשוב יותר מדי, צפה בטלוויזיה כל עת שיכול היה הוא לפתוח
את עיניו.
הוא כבר לא חזר לבית הספר, הוא כבר לא אמר מילה.
שערות ראשו גדלו והופ! הנה... הילד בן חמש.
שערות ראשו כיסו את עיניו, עורו הלבין והוא הוסיף להשמין בלי
שליטה.
כל אותה תקופה לא יצא מהבית וכל חייו התמקדו מסביב למקרר,
השירותים והמיטה.
אמו החליטה בעת האחרונה, שהגיע הזמן לטפל בילד החולה וגררה
אותו בלית ברירה למספרה ברחוב גורדון. הספר הזקן והכמעט עיוור,
הושיב אותו בכיסא והחל לספר אותו, עד שהיה מסודר ומסופר כמו
שצריך.
הוא כבר לא היה בבית, הוא כבר לא זלל אוכל ולא ראה טלוויזיה,
כעת הוא רק ישב בכסא כששערות  ראשו מכסות את גופו ונופלות על
הרצפה.
הילד הוציא מילים מפיו וביקש מהספר הזקן לתת לו את השערות שלו.
הספר הזקן אסף אותם ועטף אותם בנייר והושיב אותם לילד שמלאו לו
חמישה.