סגורים הם עתה שערי הגן
רק הרוח בו מקוננת
אין איש מתהלך יותר במשעוליו
רק הדי זיכרונות לעת ערב.

זוכר הגן זמנים אחרים
ימים של שמחה ,
לילות אהבה לא נגמרת.
ידע הוא הגן את צחוק התמימים
אך ידע גם תשוקה שבוערת.

אדם זקן התיישב לו לנוח
בצל עצי האלון,
מספר סיפורים על עברו הפרוע
לכל העוברים על ידו.

צחוק הילדים מתגלגל לו ברוח
צעקותיהם נישאות ורמות,
מתרוצצים הם אנה ואנה
רוצים את הכול לנסות.

זוג אוהבים מטיילים יד ביד
מביטים בפריחה או בשלג
מתהלכים הם יחדיו
לא אומרים אף מילה,
האהבה עבורם מדברת.

נער שוכב על כר דשא טרי
מהרהר וכותב לו שירים
הוריו ישובים לא רחוק
ארוחה משפחתית מכינים.

אך עתה כבו האורות
אין סיפורים וצחוק מתגלגל
עתה חלפו הימים
אין הליכה חרישית או חיק הורה אוהב

עוד פורחים הפרחים
עוד רענן הוא הדשא
והשבילים קסומים כתמיד
אך המבקרים חסרים הם,
מחכים מחוץ לשערים.

איה המפתח?
איפה שומר הגן?
היכן אותו אדם יחיד ונכסף?

יודע הגן יבוא שוב היום
בו יפתח בפני העולם
אך עד אותה עת
עד אותו זמן
יפרח הוא בסתר,
ילבלב נעלם.