בנו של הטבע מושיט אצבע רטובה אל על
מנסה למדוד את שריקת הרוח
מבוגר לבוש לבן חובש כאפייה כורע על הארץ
מנסה להקשיב ללחישות האדמה
אני רץ בניהם ובין יודעי לכת אחרים
את כולם שואל לאן ובעוד כמה זמן
אילו רק הינו יודעים לנוע כמו הציפורים

פוסע על שלכת מאתר שאריות של זמן
קצת אבוד בתפזורות העלים שמוליכות הלוך חזור
מידי פעם עוצר במקום מתנשף ומביט סביב
תוהה אם להמשיך או לעצור
להמשיך, להמשיך לדחוף, עוד מעט נגיע.

בדרך תלולה זו הנופים משתנים ללא הרף
אתמול היה יום קיצי שטוף מדשאות
וצחקוקי אנשים כהד מפינות הזיכרון.
אדמת החצץ עליה פוסע אני היום יחף
רק מעלה בי ימי שכרון והרהורי נפש.

כנווד אל עיר גדולה כך הופעתי ביום אור
וחתמתי פה ושם להתברג לתוך האפור
להיות חלק מהמסתובב הענקי הזז הזה
אין לנוח ואין לי זמן ואין אני

נערה עם שיער גולש עוברת
בצד השני של המדרכה
היא כבר לא שומעת או מביטה
אני מטונף ומריח מעבודה

אז לאן ממשיכים? האם כאן לפנות?
אולי לשתוק היום? אולי לעמוד?
רק אל תשתלט עליי שוב
רשע שכמוך! השקט הבודד!

אחרי הגבעה הזו הכל יהיה בסדר
כך גם אמרו בתחזית - הקיץ מגיע!
עוד צעד ולהעביר עוד רגל
להמשיך, להמשיך לטפס, עוד מעט נגיע.

יצא לי להוציא את ליבי לכתוב
ויצא לי ספר של ארבע שנות שפך
יצא לי להבין שאני יתום מכשרון
ויצא לי לכתוב לך כאן מכתב אחרון.