במי את נלחמת, נגד מה את שובתת, מול מי את מרימה צעקה? שוב,
אין בך אמת להיאחז בה, שוב זיכרונות מתעתעים בעצם קיומך,
אין בך סדר, אין היגיון.

המלחמה ממשיכה.
מדי פעם אני מובסת, חבורות בכל פלגי גופי, זמן ההחלמה שלי
מתקצר מפעם לפעם.
נופלת בחבטה, עדיין נושמת.
הו אז אני נזכרת בקרבות בהם נלחמתי באומץ לב. איך שהגעתי לשדה
הקרב כולי רעל, משאירה אחרי ביג מס, אדמה מבוססת בדם, איברים
קטועים בכל עבר וטעמו של דם בפי, ממש כמו אחרי יום עבודה
פרודוקטיבי. היא בפנים.
מסיטה את השיער הרטוב מתמהיל של בוץ דם וזיעה, לא אתן למפלצת
לנצח, אני מתכננת, אדחק אותה כל כך חזק שתישאר שם עמוק בפנים
לנצח,  רק אז אוכל להשתחרר, להמשיך הלאה.
שוב היא רוצה לצאת.
אני מכירה כמעט את כל דרכיה כמעט את כל תווי פניה, ועדיין,
מבלי שאשים לב, היא ממשיכה להפתיע אותי.
גם היא מכירה אותי, יודעת, שאני מנסה לאגף אותה עמוק פנימה.
גם היא יודעת שהייתי רוצה שיהיה אחרת, שאוכל לקפל, את איבריה
המשונים בלאט- שלא יכאב, לאסוף אותם על כל אורכם, לשיר לה שירי
ערש, עד שהשלווה תינסך על פניה, ללטפה עד שתירדם. היא יודעת.
אך המפלצת, תובעת את זכותה מולי ומול כל מי ומה שיקר לי כדי
שאדע! גם היא חלק מהעסק, שיהיה ברור! היא מסוגלת להביס אותי.
לא פעם אמרתי די,
ולו לרגע, אמרתי, אין לי כוח יותר, אני שלך, קחני עשי בי
כרצונך.
אך היא, לא עושה דבר, קחי אותי אני צורחת קחי! והיא מחייכת.
שוב פעם הובסתי.