[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כנען אביב
/
פעם ראשונה

פעם ראשונה
כשאז היינו בלבנון, חורף 95, מרגנית על ציר מגנוליה. שמתי את
המים להכין קפה, לפני העלייה לתצפית, הכנסתי את הרגליים
לנעליים הקרות, וישבתי על המיטה הצבאית החורקת לסגור אותן.
במיטה מעלי, רוני נחר, ואורי ישן כמו תמיד על הגב עם הידיים
שלובות על החזה, כמו מלאך, במיטה ממול. זהו היינו ארבעה
בצוללת, ובסה"כ ארבע עשרה בכל המוצב, כל השאר מהמחלקה כבר יצאו
בסבב יציאות, ורק אנחנו תקועים כאן. עכשיו תורי לעלות לעטף, על
הציר. בדיוק כשהורדתי את הפינג'אן מהאש, נכנס נחום, כולו לבן
כמו סיד. "לא תאמינו מה שקרה לי עכשיו", הוא צעק ולא היה אכפת
לו שהחברה ישנים. אחריו נכנס אריק המ"מ שנשאר אתנו השבת,
וכנראה ראה אותו נכנס למגורים, ובא אחריו, הוא היה עדיין
בגטקס. "תחזור מיד לעמדה". אבל נחום בשלו, "ראיתי עב"ם" הוא
צעק. "תסתום כבר יא אהבל" צעק עליו חזרה אורי, שהתעורר, "תן
לישון". אבל נחום התרגש כמו ילד אידיוט, "אתם לא מאמינים, אור
לבן,ענק, יצא מהשיחים, התקדם אלי ואז עבר מעלי ומעל למוצב,
ונעלם". "אין, אתם חייבים לבוא לראות". אריק אמר לו לחזור
לעמדה, אבל נחום התעקש, וככה אני, סגרתי את החרמונית לקחתי את
הנשק ועליתי אתו לעמדה לראות את העב"ם של נחום. הכל היה שקט,
חשוך, וקור שחודר לעצמות וצורב את הפנים, כל בשר חשוף ממש
כואב. יכולת לראות את האדים יוצאים מהפה בכל נשימה, ובוץ דביק
השפריץ עם כל צעד. סגרתי את החרמונית חזק והצטערתי שלא שתיתי
את הקפה. נחום הסביר לי בהתרגשות מאיפה יצא האור המעופף ולאן
הוא הלך, אבל לא ראיתי כלום, הוא הצביע על שטח ההפקר שבין הגדר
הפנימית להיקפית, וצייר בשמים את המסלול של האור כביכול. אמנם
ראינו איזו שהיא תנועה בשיחים, אבל זה לא היה משהו רציני,
ונחום היה די מאוכזב. "אולי בכל זאת סתם דמיינתי" הוא אמר,
משפיל מבט, וירד מהעמדה בדרכו למגורים, ראיתי אותו עוד מסתכל
לצדדים בזמן שהלך על השביל הבוצי, עד שנעלם. חזרתי להביט
במא"ך, לא רציתי שאף חיזבאללונר יפתיע אותי, הם נעשו אמיצים
החברה האלה. אהבתי את השעות האלו של לפני הבוקר בלבנון, לראות
איך השמש עולה מעבר לרכס המזרחי, ולאט לאט האוויר מתחמם והמוצב
מתעורר, אריק עלה קצת לפני אור ראשון, לפני התרגולת, לבדוק מה
קורה ושאל אם ראיתי משהו חשוד. "נחום קצת הסתובב" הוא אמר, "זה
קורה" עניתי, "כבר פעם שניה שהוא יוצא במספרי מוות. וכולנו
רוצים קצת הביתה".

פעם שניה
נשמתי עמוקות, שואף את האוויר הקר לריאות, הבטתי ברוני שעה
שהוא סרק את הציר שעולה בחזרה למוצב. המא"ג משך אותי כלפי מטה,
תפסתי את הדורגלים מלפנים, הם היו קרים ורטובים מלחות. אימצתי
את עיניי להסתכל מסביב, לא רוצה לדרוך על איזה תיל ממעיד.
יכולתי לשמוע את נחום מאחורי ואת טרטור הקשר באכזרית על הציר.
מרחוק יכולתי לראות את האורות של המוצב כבר כל כך רציתי להגיע
אליו, אל החמימות של החדר, אבל נוהל זה נוהל, וצריך לבצע סריקה
לפני עליה. התקדמנו לאט כשהגשש הדרוזי בודק את הציר. זה היה
שלושה ימים אחרי שנחום ראה אותו, כבר הספקנו לשכוח. הוא עלה
מעל הרכס הדרומי של הציר, כדור אור גדול ובוהק, מאיר את
הסביבה, כולנו עצרנו הסתכלנו. האור עלה וירד, עבר ליד האכזרית
הקיף אותה, טס לעבר בסאם ושם התעכב קצת, ואז עבר בינינו, ממש
לידי, כמעט ויכולתי להושיט יד ולגעת בו רק שלא ידעתי מה לעשות.
האור עבר את נחום מאחורי ונעלם כמו שהופיע. "אמרתי לכם" סינן
נחום מאחורי. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, זה היה משהו ממש לא
מהעולם הזה. גשם חלש של ערב, התחיל לרדת, מטפטף ומטריד וחודר
דרך הרווח של המעיל על העורף. אבל לנו זה לא היה אכפת, אחרי
מחזה כזה. השמש שקעה לגמרי, והקור של לבנון בחורף נתן את
אותותיו, התנערנו מהמחזה הסוראליסטי, ואריק נתן פקודה להמשיך
תנועה. אבל באסם, הגשש עצר והרים את ידו. זה היה מארב מתוכנן,
שאם הוא לא היה מגלה אותו מזמן כולנו היינו מתים, תיל ממעיד
מחובר לכלי-מגור על צד הדרך בשיחים. משם כבר הדברים התנהלו
במהירות, אריק נתן פקודות בקשר. מהמוצב יצא הג'יפ של המ"פ. אני
ונחום נשארנו ברתק, בזמן שאריק ובסאם סגרו את האזור ופתחו
במרדף עם כוחות נוספים. כששכבנו מעל הציר, נחום ניסה לשכנע
אותי שהאור הזה, זה מאלוהים, הוא שומר עלינו, ושאם האור הזה לא
היה בא אז בסאם לא היה מוצא את התיל הממעיד וכולנו היינו מתים
עכשיו. לא ידעתי באמת מה לענות לו, אבל עם כל ההמולה והמרדף
אנשים שכחו את מה שקרה, ורוני חזר עם סיפורים של שאקל איך הוא,
בסאם, והמ"פ יצאו לאגף את החיזבלונרים ואיך מחלקה שלוש בסוף
תפסה אותם והביאה חזרה זוג אוזניים. כולם שקעו במוצב בלדבר על
האקשן ואף אחד לא פתח פה על האור המוזר.

פעם שלישית
עוד פעם מארב, כבר נמאס הקטע הזה. אבל מה, זהו, הפכנו רשמית
למחלקה עם האור. כשהחברה חזרו ממארב על מגנוליה, אני נשארתי
במוצב, הם סיפרו על איך שהם נסעו באכזריות, ואז רוני ראה אותו
ראשון, מעל לרכס של מרג' עיון, לפנות בוקר, עולה, האור של
המחלקה הוא קרא לו. ומיד הוא ידע שהם מתכננים מארב, הוא הודיע
למ"פ, אבל הוא היה מספיק חכם לא לספר לו על האור, הוא רק אמר
שהוא ראה משהו חשוד, ובאמת שלחו לשם מסק"רים, וכל החברה ראו
איך הם יורדים על המארב של החיזבאללה, ורוני יצא גבר. אבל
בינינו כולנו ידענו שזה היה האור ששומר על המחלקה. נחום אמר
שזה מאלוהים. ורוני היה בטוח שאלו חברה מהחלל החיצון שבאו
לעזור לנו. אורי טען שזה אולי ניסוי של חיל מודיעין וכוחות
מיוחדים שהם פשוט לא מספרים לנו על זה, אחרת המ"פ היה מתשאל את
רוני הרבה יותר טוב על איזה דברים חשודים הוא ראה. אבל נחום
אמר שזה בכלל לא זה, כי המ"פ עוד היה עסוק בתיאום עם כל כוחות,
ולעמוד מול המח"ט בקשר, וחכו נראה עוד מה יהיה בתחקיר. רוני
באמת לא ידע מה הוא הולך לומר בתחקיר, אבל כולנו הרגשנו שיש
אור מיוחד ששומר רק על המחלקה שלנו. הסיפור כמובן התחיל לרוץ,
והגיע עד למסייעת ואפילו לגדודים אחרים, גם המ"פ שמע על זה.
אנחנו לפחות ידענו שאריק המ"מ היה אתנו כשראינו את האור בפעם
השנייה, אבל אני לא חושב שהוא דיבר על זה עם המ"פ או עם משהו
אחר. אני ישבתי בחדר, ובאמת שלא היה לי שום מושג מה זה האור
הזה פתאום ומאיפה הוא הגיע. קראתי את המכתב שמאיה שלכה לי,
והתכוונתי לכתוב לה מכתב חזרה. האוויר, הנוף וכל הסיטואציה הזו
של להיות בצבא, שומר במוצב בלבנון, כניסה אותי למצב רוח של
הרהורים. מאוד התגעגעתי אליה, אבל לא ידעתי אם לכתוב לה על
האור המיוחד ששומר לנו על המחלקה, ובאמת  טפו טפו טפו, עד
עכשיו הלך לנו ממש מצוין בקו הזה. הגזרה כאן חמה מאוד, ועד
היום זיהינו את כל המארבים שלהם, ותמיד הצלחנו בכל היתקלות,
וחלק מזה נראה לי, בזכות האור המוזר הזה.

פעם רביעית
נשק שישים מעלות, כשסיימנו את הקו, ובאו החברה מתשע שלוש אחת
להחליף אותנו, עמדנו בפעם האחרונה מול השער, חוזרים הביתה, ליד
הקיוסק של הדודה מירי, ואריק המ"מ עבר ופרק נשקים, הוא חייך,
הוא היה מבסוט שלאותם אנשים שהוא פרק נשקים בהתחלה, הוא עכשיו
פורק בפעם האחרונה בקו הזה. לכולם הייתה תחושת הקלה, כאילו
הבוץ הדביק של לבנון ירד מהלב. העמסנו את עצמנו חזרה על הריו
ועמדנו לצאת חזרה. אורי עומד לצאת לקצונה, למרות שהוא כבר סבא,
ושאר החברה כבר סופרים את הפז"מ עד השחרור, לכולם ברור שזה הקו
האחרון. רק החברה שנכנסים עכשיו ללבנון מסתכלים עלינו בקנאה.
ישבנו בשיירה בתחילת תנועה. אבל נאלצנו להמתין כי מהמפקדה אמרו
שהמח"ט עולה בציר. לפתע נחום צעק לנו להסתכל, הוצאנו את הראש
ומעל, לשניה מהירה מאוד, הבזיק האור של המחלקה ועבר מעל לריו,
כולם ידעו שהוא אומר שלום ויותר לא נראה אותו, אבל גם לא נשכח
אותו.

בבקו"ם פגשתי את נחום ורוני, זה עדיין אומר אלוהים וההוא עדיין
אומר חייזרים. את התקופה שעברנו ביחד בקו הזה בחורף 95, לא
נשכח לעולם, את הקור, את הנוף, את אריק המ"מ בגטקס והכי חשוב
את האור המסתורי ששמר על המחלקה. עכשיו במבט לאחור זה נראה
כאילו זה חלק מסרט, כאילו זה לא יכול להיות, הזיכרונות
מתעמעמים, ואולי אנו זוכרים רק את הסיפורים שסיפרנו ולא את
הפרטים האמיתיים. כל הזמן ששמרנו שם במוצב, פתיחות הצירים
והאור המוזר שריחף מעלינו, האם זה באמת היה יכול להיות... היום
אנחנו כבר יכולים לדבר על זה חופשי. שמעת שאריק כבר סמג"ד?.

אחר כך כשנשארתי לבד עם נחום, כי רוני הלך להישפט על זה שהוא
איבד את החוגר, למרות שהוא לא באמת איבד אותו הוא רק רצה לשמור
אותו, למזכרת. חיכינו לו מחוץ לפריקסט, שחזרנו את הפעם הראשונה
שנחום ראה את האור. האור שזכינו בו. האור שבא מן ההפקר. שטח
הפקר.

כנען.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קין קיבל זין
בעין

עוד אחד שחושב
שהוא מצחיק,
מוכשר ומה לא


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 3:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כנען אביב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה