ליל מנוחה,
אשכב כעת
על אדמת מיטתי החרוכה,
עלוות עיני גוהרת
מעל תשוקה אחת נמהרת.
בליל אהבה,
מתת נפשי אשר השלכתי
אל עבר מפתנה,
שוב לא אוכל להשיבה חזרה,
ובדידותי שופעת בורות עמוקים
וקול חבטות עמומות,
אשר היטב נבלעות באנחות יגעות.
אולי מוטב,
נצא יחד למסע מעקב,
אך מי יוביל, מי יובל,
"בסוף כולם הולכים לים",
אנשים, מתברר, זה כמו נהר,
רק אני מעיין נחל מאוכזב
מתפילות חרישות בלילות של שרב.
ליל יגיעה,
אהובתי הרכה;
מי מניח ידיו,
מי נלחש ונרעד,
מי אוהב, מי נבגד,
מי חושש לחייו,
מי סומך את ראשו בין רגליו,
מי מנגב דמעות געגוע,
מי סוחט עוד תפילה.
מין יגון, מין שררה,
מי ייתן
ואמצא מנוחה.