אני שומע את המפתח משקשק במנעול, ואז היא נכנסת. עם מישהו,
מישהו שאני לא מכיר. עוד מישהו שאני לא מכיר. אני מקלל לעצמי,
עכשיו כשהיא לא לבד היא לא תדליק טלוויזיה, וכשהם יתחילו להיות
מעניינים היא תיקח אותו לחדר השינה. ואחרי כמה זמן הוא יפסיק
לבוא, ומישהו אחר יתחיל לבוא, ושוב יפסיק. ואני אשאר לראות את
כולם באים והולכים, עד שיום אחד גם אני אמאס עליה ואמצא את
דרכי למחסן החשוך שבסוף המסדרון.
היא מתעכבת עם הדלת והוא נכנס ונעמד מולי, מסתכל בריכוז. היא
בחרה לשים אותי בעמדה אסטרטגית, וכל מי שנכנס נעצר אצלי. כמו
שומר סף. היא מצליחה סוף-סוף לנעול וניגשת, נעמדת לידו, הכתף
שלה מתחככת בשלו, מסמנת לו את נכונותה להתמסר לפי הקודים האלה
של משחקי החיזור האנושיים.
"אני מת על דאלי," הוא אומר, ומהריכוז שלו, מהמבט המתעניין
באמת שלו, אני מנחש שהוא יחזיק אצלה מעמד גם לערבים נוספים.
מבחן התמונה  היא קראה לזה פעם בשיחת טלפון מצחקקת עם חברה,
בזמן שבהתה בי במבט חולמני.
"זאת התמונה הכי גאונית שלו," היא אומרת מהורהרת, ואני מבליט
את האיש הצלוב הקטן למטה, ממקד את המבט המשוטט שלו. תסתכל
טוב-טוב, אני מגחך בלי קול, מתכנן כבר את השעשוע הפרטי שלי. רק
שלא תשלח אותו מכאן בסוף הערב.
אני קולט אותה חוזרת לסלון עם שתי  כוסות יין מלאות, ומשחרר את
המבט המהופנט שלו. משחרר אותו להתרכז באישה שעל גופה בא להתענג
הלילה. הם מתנשקים, צמודים, ידו מסתננת בערמומיות לרווח שבין
החצאית לחולצה, מתחפרת, ואני קולט את הריגוש שלו, את הדם שזורם
בעוצמה אל מרכז הגוף, את תמונת הגופות המתערבלים שעולה עכשיו
במוחו. אותו ריגוש קדמוני שמציף אותו עכשיו, שמציף את כולם,
שהציף גם את סלבדור כשיצר אותי.

בלוטת הערמונית שלו רגועה עכשיו והמוח שלו מתחיל לשדר גלי אלפא
איטיים שלפני השינה, בשעה שהוא מן הסתם שוכב מפויס ושליו, מלטף
ביד אוטומטית את שיערה השחור. לאט לאט הוא הולך ונרגע, נרדם.
אני מתרכז עכשיו, מחכה בדריכות כמו נמר שרואה איילה מתקרבת
לעברו. ואז הוא מתחיל לחלום. אני מחייך בסיפוק חסר תנועה,
ובמעט ריכוז מעלה לפני עוד חלום משועמם של גבר מסופק, תמונות
מעורפלות של חבורת אנשים בתוך מוחו הרגוע.
ואז אני נכנס, בתנועה איטית של מי שמעשיו מתוכננים והצלחתו
מובטחת. בבעיטה משועממת אני מעיף ממוחו את התפאורה הבנאלית
ומתייצב שם מולו, מרגיש את ליבו המופתע מחסיר פעימה. אני דוחף
קדימה את האיש הצלוב, תמונתו הולכת וגדלה בתוך המוח החולם,
שכבר אינו רגוע. ראשו השמוט של הצלוב מתרומם עכשיו בתנועה
איטית, עייפה. עפעפיו מתכווצים ומגלים שני חורים שחורים
שפעורים לעבר האינסוף. הוא פותח את פיו בצעקה נטולת קול
ושיניים, ויורד מהצלב בתנופה. הפצעים במרכז הידיים נפערים
כשהוא מושך אותן בעוצמה דרך  המסמרים ודם סמיך מתחיל להתפשט
עליהן ולטפטף מקצות האצבעות בטיפות כהות, רעות. הטרף שלי נרעד
פתאום וזז במיטה. הגזמתי קצת. אבל הוא לא מתעורר. אני מאריך את
שערו של הצלוב, צובע אותו בשחור, מחליק ומעדן את הפנים
הקמוטות, צובע את העיניים בלבן ומניח בהן שני אישונים כחולים,
ממלא את הפה בשני טורי שיניים לבנות. מחליף את ההבעה המיוסרת
באחת מפתה ומתפיח את הפטמות לכדי שדיים זקופים, מעוצבים
ומשוחררים. את אזור החלציים המרופט והמוכתם אני מחליף בתחתוני
תחרה שחורים, והטרף כבר נינוח מחדש. האישה מתקרבת אליו,
מחייכת, כשהדם שלו מתחיל שוב לגעוש, ודמה הניגר עדיין משאיר
שבילים אדומים על גופו הערום. שפתיה יורדות אל ביטנו המחכה
ונשימתו נעתקת בציפייה. ואז שיניה מתארכות וננעצות לתוכו,
קורעות פיסה רוטטת של בשר חי, ציפורניה חורצות בחזהו תעלות
אדומות, הפעם מדמו שלו.
הוא מתעורר בקפיצה, מתנשף במהירות. אני קולט חרדה קשה, בהלה
מעורבת עם ההקלה הזו שבני אדם מרגישים כשהם מבינים שמה שראו
היה רק חלום. כלומר, אם הבטן עדיין שלמה וגופו לא מרוח בדם,
לגביו זה בכלל לא קרה.
לפחות שידליק טלוויזיה.