|
בעבר נהגתי לכתוב
על הכאב שלי
אותו כאב לופת
כאב האוחז בלב
ולא עוזב.
לא עוזב.
הנה, בשניה
אני כבר שם
מרגישה בכבדות הנשימה
בכפיפות הגוף
המתכנס פנימה
ודוחה כל ניסיון
לקבל, לאהוב ולהיפתח.
כעת, שהאושר
הוא החלק העיקרי ברגשותיי
אין מילים בפי
ואני רוצה לחלוק
את אושרי
את אהבתי
לחגוג עם העולם
ולומר
היי
תראו
אפשר אחרת
אפשר
אם אני הצלחתי
לראות בכאב
שמחה
להפוך עצב
ליצירה
גם אתם יכולים.
אתם הכאובים.
אני רק לא מוצאת את המילים...
הנה כמו עכשיו
המילים על קצה הלשון
ואני מרגישה כמו בלון
העומד להתפוצץ
מרוב עוצמה
ואין לי מילים.
רק מעשים.
ליטופים, נשיקות, חיבוקים...
הרבה מגע יש באושר שלי
אז איך אני יכולה לחגוג
איתכם למשל
את אהבתי? |
|
|
ברור לי שמה
שאני כותב
עכשיו, יתכן
ולעולם לא אראה,
זה סיכון שאני
מוכן לקחת על
עצמי, רק כמה
משפטים בלי
אמצעי זיהוי,
מסר פשוט וזהו,
נראה לי שקוראים
לזה סלוגן, אח
אני אלטרואיסט
וצנוע יש לומר,
למרות שלא תמיד,
כשאני כותב
סלוגנים אני
כזה, אבל כשאני
מזיין אני חרא
של בן אדם, לא
משנה כמה היא
צועקת, אני לא
משחרר ת'חבל,
מצידי שתיחנק,
כולה תיירת
מפראג, מה הביג
דיל?
תקראו לזה אונס,
אני קורא לזה
הכנסת אורחים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.