הוא הריץ את השיר ההוא של אריאל מאיר, על השמירות, וכתב אותו
על התקרה של המגדל. זה היה ויצמן. יש כאלה שכותבים קללות, יש
כאלה ששואלים את העולם עד מתי. ויצמן היה כותב שירים. אולי זה
נתן לו להרגיש פטרון של התרבות. "ועוד מבט אחד עם המשקפת על
הירח, על העיר ועל הים, עד שחבר בא ואומר זמנך עבר" ויצמן
התחבר לשיר הזה, זה גרם לו להרגיש מלנכולי. כל פעם שהוא רצה
לרחם על עצמו, היה שר את השיר הזה. ועכשיו זה היה זמן טוב. הוא
ריחם על עצמו. בזמן האחרון, מאז שהעיפו אותו מהפלוגה, הוא רק
מרחם על עצמו. שהרבני בא להחליף אותו. "מה המצב, שהרבני, הכל
טוב?" "כן אתה יודע. חיים. ואללה, סליחה על הטחינה." "חפיף
אחי. בקטנה" ויצמן ירד מהמגדל, וחשב על הדברים שהיה אומר לו על
הטחינה הזאת, אם היה לו כוח. זה לא שהוא מתבייש או משהו, פשוט
הוא לא חושב שצריך להיכנס למלחמה על זה.
דני אהב לראות וידיאו. זה היה קצת מוזר, כי לפני הצבא הוא בכלל
לא ראה כלום, רק היה קורא, ומאז שהוא עלה לקווים, הוא התמכר
לטלוויזיה. חוץ מזה הוא שנא את ארקדי, ועכשיו שתי הדברים האלו
חברו להם יחדיו. אחרי שדני ירד מהשמירה, הוא הלך למועדון לראות
אם יש איזה סרט. לא להפתעתו, הוא גילה שהוותיקים לקחו את
הוידיאו. הוא ידע שהיחיד שעושה דברים כאלו זה ארקדי, או שבגלל
שהוא שונא את ארקדי הוא חושב שזה הוא. זה לא משנה בכלל.
מבחינתו, ארקדי עבר את הגבול. דני חזר לאוהל נסער. דברים כאלו
קורים הרבה לדני, ובדרך כלל הוא נרגע מהר. לא שהוא מוותר. אם
יש משהו לא צודק, הוא ילחם, לפחות ברוב המקרים, אם זה יהיה
שווה להילחם בשביל זה. הבעיה שיש לו אופי נוח, שזה לא ממש
בעיה. בעצם זה דבר טוב שיש באופי.
שמוליק ישב וקרא האוהל, צמוד צמוד לתנור. היה קר מדי לטעמו, קר
מדי לתקופה זו של השנה. זה כבר אמור להיות אביב עכשיו, ומדברים
על שלג. משהו דפוק מהיסוד במדינה הזאת, זה מה שהוא חושב, אפילו
המזג אוויר עושה מה בראש שלו. הוא קרא עכשיו את הספר "מי רצח
את יצחק רבין." שהביא הפאנט הקטן ההוא, בין. קראו לו בינימין
באמת, אבל כולם קראו לו בין. שמוליק לא הופתע מכלום בספר.
שמוליק היה אדם פשוט, שהאמין בסדר ובמשמעת. כשלאף אחד במדינה
הזאת לא שם על ערכים אלו, אין מנוס ממצבים של כאוס.
ויצמן נכנס לאוהל, מזמזם את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".
"הי שמוליק." "הי" "הכל טוב?" "אתה קולט שאני קראתי רק ארבעים
עמודים, וכבר מצאתי לפחות ארבעה טעויות שהיו יכולות להמנע, עם
הגיה טובה" ויצמן נתן לו מבט מפוקפק, כאילו שקל בדעתו אם שווה
לנסות. גם ככה הוא היה במצב רוח קנטרני. "אני לא חושב שהבנת את
הקטע של הספר." שמוליק נעץ בויצמן מבט שכולו אומר אל תתחכם
איתי, וממש על הגבול של- אל תתחכם איתי, בחור צעיר. ויצמן היה
יותר גדול משמוליק, אבל לידו היה מרגיש כמו ילד קטן. ויצמן
השתתק והתיישב על המטה, מביט סביב מחפש למי להציק.
דני נכנס לאוהל, הניח את הוסט שלו מתחת למטה, והלך ישר לתנור,
להתחמם. נראה שויצמן מצא את הקורבן שלו "בא לך לראות סרט דני?"
"אי אפשר?" "למה?" "כי הוותיקים לקחו את הווידיאו." "ארקדי עוד
פעם?" "כן." ויצמן היסס לרגע, ואז "לא אמרת ש-" "-שתוק" ויצמן
שמע את הנהימה שלו, עשה בחוכמה ושתק.
דני היה עצבני. ממש עצבני. ויצמן הצליח הפעם. אין שום סיבה,
חשב דני לעצמו, אין שום סיבה, שכל פעם שארקדי ירצה לראות
ווידיאו, אנחנו נצטרך להשתעמם כל היום. זה לא הווידיאו שלו,
ולא של אמא שלו. דני התרתח מדקה לדקה. אם הוא רוצה לראות משהו
שיבוא למועדון. הוא לוקח את זה לאוהל שלו, איפה שלנו אסור
להיכנס- זה, זה נבזות! נעשה כאן אי צדק. ועל אי צדק, נלחמים.
דני הגיע להחלטה. הוא ילחם. הוא יעמוד על שלו. הוא ילך להשיג
את הווידיאו. אבל, קודם, לא יוצאים למלחמה לבד. "תגיד ויצמן,
איך קראו לסרט שראינו אתמול?" "לב אמיץ" "ועל מה הוא דיבר,
תזכיר לי" "על ג'ון וולאס, לוחם חירות סקוטי." "אה נכון.
נזכרתי עכשיו. הוא דיבר על חירות. הוא דיבר על לעמוד מול
האנשים שמדכאים אותך." ויצמן גיחך "יופי של הקבלה בנית פה.."
דני הרצין "זה נראה לך מצחיק? רגע, שניה, זה שהו לוקח את
הווידיאו אליו לאוהל זה בסדר מבחינתך?" "לא, לא אמרתי את זה,
רק ש-" "רק שאין לך כוח לריב על זה." "לא, זה לא שאין לי כוח,
פשוט " "פשוט מה? אם זה לא שאין לך כוח, אז מה זה כן? אין
לארקדי שום הצדקה לקחת את הווידיאו. הוא עושה את זה כי הוא
וותיק, ואנחנו צעירים, זה הכול. זה בריונות." "ברור שזה בגלל
שהוא וותיק, אלא מה? זה הקטע של זה. כשאתה צעיר, אף אחד לא שם
עליך, כשאתה וותיק, אף אחד לא נוגע בך." "אז זה נראה לך תקין?
שאנחנו הזונות שלו?" "לא אמרתי שזה תקין, רק שאין לנו מה לעשות
עם זה, לא יעזור לאף אחד, אם תהיה דון קישוט"
ויצמן המשיך להתווכח רק לפרוטוקל. למעשה הוא כבר שוכנע, לא
מהסיבות העלובות של דני, לא, הוא לא קונה את הזיבולים האלה,
למרות שזה נחמד להילחם על הצדק, גם עם זה קצת מולודרמתי מדי.
בכל מקרה, זה לא הסיבה. ויצמן לקח את זה כתרגיל באסרטיביות.
ויצמן היה ישר עם עצמו, וידע שיש לו בעיה באסרטיביות. במילים
פשוטות, הוא לא ידע איך לעמוד על שלו. והוא החליט, למה לא. בוא
נלך ונתעקש על הווידיאו. בוא נראה איך אני עושה את זה. ועל
הזין שלי התוצאות.
שמוליק ניסה להישאר מחוץ לעניין, אל כשראה ששניהם החליטו
להשתגע, ניסה להשתמש בקול ההיגיון.
"תגידו לי שניכם, השתגעתם? נראה לכם שאתם הולכים עכשיו ללכת
מכות עם ותיק, בשביל ווידיאו מסריח?  חשבתם בכלל על התוצאות?
לא רק ששניכם תהיו שרופים, גם את כל הצעירים יזיינו, לא רק
אתכם!" הנה, חשב שמוליק, זה יעצור אותם. אך לדני היתה תשובה
"כשאתה יוצא למלחמה, אתה לא חושב על התוצאות. זה הקטע במלחמה.
אתה מוותר על כל בשביל הצדק!" דני כבר היה כל כך בתוך הסיפור
הזה, ששום דבר לא יניע אותו מזה, הבין שמוליק. הוא החליט ללכת
איתם, ולהושיט עזרה למי שיצטרך. וכך יצאו שלושת הצעירים
הנועזים, לוחם הצדק, הנער במבחן הבגרות האישי שלו, והאל הנשגב
והנייטרלי למסע צלב משלהם.
הגיעו שלושתם אל מול האוהל. שתיקה. עוברת איזה דקה או שניים,
או שרק נדמה, כיוון שהכול כל כך איטי עכשיו. "יאללה" אמר דני
"כנס." הוא פשוט זרק את המשפט הזה לאוויר העולם, לא כיוון אותו
לאף אחד. אך כיוון שמכאן לשם, זה כבר נהיה המבחן של ויצמן,
יותר מאשר המלחמה של דני, נכנס ויצמן לאוהל, כשמאחוריו משתרכים
שני הנותרים, ככוח עתודה. " " ויצמן תכנן להגיע וישר לצעוק על
ארקדי, וכך להשיג את האפקט הרצוי, אבל עכשיו כשהוא עמד מולו,
הבין, שאין בזה הרבה היגיון, להתחיל סתם ככה לצעוק אליו. "שומע
אחי, אתה סיימת אולי עם הווידיאו?" "ואללה לא" ענה ארקדי. "אני
באמצע. תבוא עוד חצי שעה ואני אביא לך." ויצמן העביר לשון יבשה
על שפתיים חרוכות. לרגע היה נראה שהוא עומד לומר משהו אך-
"טוב, סבבה. עוד חצי שעה אז." ויצא. דני הביט בויצמן. ויצמן
הביט בדני. שמוליק הביט בדני ואז בויצמן.
ויצמן חשב שככה יותר טוב. גם עמדתי על שלי, וגם מנעתי זה
להדרדר. נכון שלא קיבלנו את הווידיאו, אבל לא תמיד אפשר לקבל
הכל בחיים. זה פשרה. העיקר שעמדתי על שלי. עברתי את המבחן.
בערך.
דני חשב שזה היה קצת מוזר. בהתחלה הוא היה מאוכזב, אבל אז הוא
חשב שבעצם מה שחשוב זה שהם קמו והתקוממו ואמרו מה שהן חושבים.
נכון שזה לא מה שהוא תכנן מראש, ויכול להיות שלא היינו מספיק
תקיפים, אבל נלחמנו, וזה העיקר. המחשבה הזאת ניחמה אותו. ובקשר
לזה שהוא לא דיבר, זה לא שהוא חטף רגליים קרות, הוא היה המוח
שבחבורה. הוא הניע את כולם לפעול. הוא לא צריך לעשות הכול לבד.
לפחות שאת הדיבורים יעשה מישהו אחר.
ושמוליק חשב- טוב שמוליק חשב על זה שההערה של ויצמן היתה לגמרי
לא במקום, והוא כן מבין את הספר על רצח רבין, אבל עדין הטעויות
האלו ממש מרתיחות.