שלום קוראים לי נופר ואני לא יודעת כמה זה שווה...
אני לא יודעת כמה זה שווה בתקופה כזאת כשאני מרגישה כל כך
מחוללת ועצובה, מחפשת את עצמי כל בוקר מבעד למסך דמעות, וכל
לילה ההרהורים שמטריפים אותי.
הרהורים שיוצאים ממני ובוחנים אותי, אחר כך הם חודרים אלי, דרך
הפה, העור, אברי המין, בדיוק כמוהו...
לא יכולתי לספר לכם, מצטערת פשוט לא יכולתי לעמוד בהשפלה, לא
יכולתי להסתכל לאבי בעיניים ולדעת שהוא יודע שמישהו חילל את
הבת הקטנה שלו, ביצע בה את המעשים השפלים והמלוכלכים ביותר.
תמיד הסתרתי, הסתרתי את הסיגריות, את הגראס, את הבנים
המזדמנים, אם הייתי מגלה את זה כבר לא היה טעם לחיי.
לא יכולתי לסבול את נגיעותיו של הזקן בי, כשהוא חבט בי שוב
ושוב כנגד האדמה היבשה, הפצועה. לא יכולתי לסבול כשהוא קרע את
בגדי, מישש את העור הלבן, הפגוע. לא יכולתי לסבול כשהוא שחרר
את הטרוף שלו עלי, בתוכי...
אני יודעת שיש דרכים יפות יותר, שמשאירות את הגוף שלם, אבל אם
הנפש מרוסקת, מה חשוב הגוף?
אז החלטתי שכנראה עדיף לעזוב, עוד ניפגש אני יודעת.
סבתא שלי תמיד אומרת שכל גילגול שלנו כאן הוא בישביל לבצע
תיקון, ולעזור לנפש לעלות דרגה אחת למעלה,
התיקון שלי הופסק בידי אדם מטורף,
אדם שאין לו תקנה.