לאן נעלם הקסם.
פעם יכולתי לראות אותו. יכולתי להרגיש אותו והוא היה שלי.
בעיניים שלי, כשהן נפתחות בהילוך איטי. העיניים אף פעם לא
משתנות. הן לא גדלות או מתכווצות. הדבר היחידי שמשתנה הוא
הצורה בה רואים דרכן.
פעם לא פחדתי מכלום.
היום קשה לי לראות.
והעולם ואני בתוכו מפתח אדישות ומחכה שאחד מהאנשים הנאורים
יצילו את המצב.
אני לא רוצה לקום. עוד מעט יש סימפסונס. עוד לא גמרתי את
הסיגריה. אין לי כוח להתלבש. אני צריכה את הכסף לכביסה. זה
רחוק מידי. השיער שלי רטוב. אני במחזור. מאוחר מידי. מוקדם
מידי. קשה מידי. פשוט מידי. קר לי. חם לי. אני לא מרגישה טוב.
הרגע קמתי. אני בדיוק הלכתי לישון. אין לי זמן. לא בא לי. אני
שיכורה מידי. אני שפוייה מידי.
העיניים שלי התכווצו. הכל פה. מסביבי. אני בוחרת לא לראות. מה
נשאר לראות? הכל מלוכלך. העולם במשימה להשמדה עצמית ואנחנו
אוכלים במקדונלדס ומחכים שהשעה תגיע.
קמים בחמש, הולכים לעבוד. יש יותר מידי אנשים בלי בית
והטמפרטורה קיצונית לצד זה או אחר. תמיד בלתי נסבל. ואי אפשר
לתת כל הזמן, נכון? זה פשוט בלתי אפשרי! מקדישים את עצמינו
לגדולה בעולם מתפורר. בו בכל מתבסס על נייר צבעוני, גוזלים
חיים מעצים ובכך מעצמינו. חותמים לעצמינו גזר דין מוות ועובדים
בשל כך שנים על גבי שנים.
משריצים עוד כמה בני אנוש לעולם שבקושי מכיל את מה שיש בו.
מפנים עוד מקום, מחסלים כמה זנים נכחדים ואחר כך עושים על זה
תוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק. כיצד נועד האדם לשלוט בטבע, לתמרן
אותו לטובתו. לעשות תרשימים לגבי העתיד ולדבר על סוף העולם
כשהסוף כבר ידוע.
כל מה שהיה, יחזור ויהיה.
כל הזוועות שיצר האדם חוזרות על עצמן ברגע זה ממש. היקום כולו
תא גזים, וכולנו אסירים במחנה שאין לצאת ממנו. אין חמצן על
פלנטה אחרת. והחור באוזון רק גדל וגדל. כל יום נוצרת מחלה חדשה
שאין לה תרופה. כל יום אנו מרעיבים מדינות שלמות ומתכוננים
למכת המימן.
כל יום יש איומים להשמיד, לפוצץ. כל יום אנשים מתים ומאות
תינוקות נולדים לטרור ולאשליות שהמצב יכול להשתפר. נולדים
בשביל התקווה והאמונה שמתישהו זה חייב להסתדר.
אבל מתי בפעם האחרונה משהו היה בסדר?
מקובל בחברה שכשנותנים לך מתנה, אתה לא שובר אותה אבל מה
עשינו? אלוהים! מה עשינו?
פעם ראיתי קסם. גם היום אני רואה אותו. אני צריכה רק לפתוח את
העיניים קצת יותר. |