מצאתי את האושר.
הוא ממש כאן, בין הקירות העירומים, בתוך הבועה השקופה שעוטפת
אותי בחמימות.
מצאתי כאן את האושר, במקום היחיד שבו אני יכולה להיות אני, כי
אין פה אף אחד שעליי להרשים, אף אדם שצריך לשקר לו, או להפחיד,
או לאהוב.
אין כאן עיתונים, ואינני צריכה לדעת על אונס, ורצח, פוליטיקה
ומלחמות, ואין לי עוד צורך בשנאה ופחד, קנאה ובושה. ואין לי
אותם כשאין לי צורך בהם, כי שם הם הגנו עליי אבל פה אני כבר
מוגנת.
אין כאן אף אחד ואני יכולה לאהוב את כולם, בלי יוצא מן הכלל,
ולדעת שכולם אוהבים אותי, כי אין מי שיסתור זאת או יאמר אחרת.
לא חסרה לי אהבה שם בחוץ, אך היא כל כך שונה. היא מאיימת, היא
מפחידה. חרדת נטישה, מחשבות בחשכת לילה בודד, אהבות אסורות
ואהבו חד צדדיות, אהבות חסרות כל תקווה. כאן תמיד יש תקווה,
כמו האור שתמיד דולק ואף פעם אין צורך בו כדי להניס חשיכה, אין
חשיכה, והאור יכול להיות תם ושלם כמו שהוא, מבלי להיות נרדף או
רודף. גם האור מצא כאן את האושר שלו.
מצאתי את האושר שלי.
הוא ממש כאן, בין הקירות המרופדים, מרכך את המזרנים בהם לעיתים
אני חשה צורך מאושר להתנגש, ממלא את האוויר שעוטף אותי בתוך
הבועה השקופה שלי.
והם אומרים שאני הוזה.