אם משהו אחד היה קבוע בחיים שלי - זה היה זה.
מעולם לא חשבתי על מעשיי ורגליי כמו הובילו אותי מעצמם לאותה
נקודה, כמו כל בוקר.
הפינה ההיא היתה לי בית ומקלט, מקום בו אני לא צריכה לחשוב על
כלום, 5 דקות של שלווה לפני שבלאגן היום מתחיל.

באותו יום גורלי התעוררתי באיחור של כחצי שעה והשעון המעורר
כמו הביט בי בחיוך זדוני. בתנועה אוטומטית התלבשתי ונעלתי את
נעלי.
ידעתי שאסור לי לאחר, לא היום, ולמרות זאת, לא חשבתי שאוכל
לוותר על זה. "זה התמכרות" אמרתי לעצמי בקול בעודי יורדת
במדרגות.
את שרוכי נעלי קשרתי במבצע אקרובטיקה מדהים, תוך כדי נסיעה ואת
הרמזור האדום הראשון בו נתקלתי, ניצלתי כדי לחשוב על התירוץ בו
אשתמש כאשר אגיע.
כמה תמימה הייתי.
ככל שהתקרבתי לשם, הרגשתי מעין שלווה מוזרה מתפשטת בעורקי. כמו
באופן מיוחד, הוציא איש בחליפה צרור מפתחות מכיסו ופינה לי
מקום חניה. כאשר הוצאתי את המפתחות כבר הרגשתי את השליטה על
חיי, על זמני, על היום, חוזרת לידי.
היה משהו מוזר באוויר, לא יכלתי לשים את האצבע על זה אבל נראה
שכולם מביטים בי במין מבט של רחמים, הכול נראה כבוי וחסר
חיים.
אך אני לא שמתי לב לכל אלו. כל מעייני היו נתונים אליו, יכולתי
כבר להרגיש אותו בין ידי.
ואז הגעתי, גלית כבר חיכתה לי שם, כמו ידעה מה עתיד לקרות.
התעלפתי.

זרם מים אשר ניתך על פני העירני, קמתי בבהלה, וכמו מתוך סיוט
בהיתי בו. שפשפתי את עיני בחוסר אמון, אך זה לא עזר למלא את
החלל הריק שנפער לפני.
הרגשתי את ידה של גלית נחה על כתפי כמנסה לנחם, לעזור,
הסתובבתי בחטף ובקול נחנק שאלתי אותה רק שאלה אחת, 'איפה אני
אמורה לקנות את הקפה שלי עכשיו?'