רק צעדים נשמעו בכנסיה החשוכה.
ואהבת אותי כל כך, והייתי מולך, רק הושטת יד והנה נגעת.
וכמה שניסית שלא להבין ואולי מבטך סר הצידה לשבריר השניה
וגם בזמן שהכל התערפל דרך מסך של דמעות, מצאת מקום ליפעה
במשחקי אור שנשרו מהחלון, בחלחול מים מסדק בקיר.
אבל נבצר ממך שלא להבין - את רומיאו ואני אינני -
אהבת אותי כל כך, וניסית, ודמעות שנחתו על צווארי לא גרמו לי
לפקוח עיני.
לא הייתי מת.
הדם זרם, נשימה התערבבה באוויר הדחוס ויש ואצבע זזה ונגעה
סביבתך, אבל העיניים.
אני יוליה דומם ואת מוותרת.
ובזמן שהכנעת את הצער לא הוצאתי בת קול, נשמע רק בכייך
ונפרדת.
היה אז אותו רגע שגופותינו נחו על הארון ודממה הייתה בכל.
פקחתי עיני לגלות שאינך.
ואהבתי אותך יותר מהכול והכול הסתחרר.
חריקות העץ היבש כשניסיתי להעיר אותך.
ולא יכולתי עוד לעובדת אי היותך, למים או לאור.
רציתי לדקור את עיני על שבגדו.
ניסיתי להעיר אותך שוב, וכבר ראיתי אותנו יוצאים את האולם
החשוך,
מסתכלים בעיניים ולא עוד במים או אור.
אך קרה ולא היית עוד.
והלוואי ונפלתי עלייך דומם לתמיד, והשקט היה חוזר,
אבל אני עדיין באותה כנסייה, בחושך,
האור זז עם הזמן והמים עושים דרכם,
עיניי כואבות כבר מאוד ועל אותו הארון את עדיין מסתכלת עלי,
ואני כואב אותך אהובה כל דקה מאותה פקיחת עיניים ארורה.
ואת מסתכלת ואינך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.