בדרך כלל, אינני טיפוס המבזבז את זמנו לריק בשינה. כלל וכלל
לא, אני מנצלת אותו דווקא מצוין כשאני ישנה.
וכך, באופן מפתיע למדי, היה זה כמדומני לפני יום- יומיים, לבטח
לא יותר מחודש, שחזרתי מאוחר בערב מבילוי כלשהוא, באיזו מסיבה
עם אנשים, ותקפני לפתע החשק העז לישון.
משום כך נכנסתי למיטתי, עצמתי את עיני, ולא ארך הזמן עד שהשינה
המיוחלת באה.
ישנתי לי שינה עמוקה וטובה, רצופת חלומות פז, ומקץ ארבע דקות
העירני זמזום טורדני משנתי. לא טרחתי לפקוח את עיני כדי לברר
את מקור הזמזום, נפנפתי מעט בידי אחוזת התנומה באויר, וחזרתי
לישון.
הזמזום לא אחר לחזור.
פתחתי את עיני כדי להתוודע ליתוש בעל חיוך ממזרי שריחף דרך
החלון הפתוח אל חדר מיטתי. אחרי מספר נסיונות כושלים ללכוד
אותו בידיי חסרות הקואורדינציה, החלטתי לנקוט בטריק הידוע; הכר
את האויב.
עובדה ידועה היא, שיתושים נמשכים כאורח פלא לדברי מתיקה, (מדען
מפורסם באיזו אוניברסיטה גדולה גילה זאת) ולפיכך פתחתי צנצנת
דבש, שפכתי את תוכנה על צלחת והנחתי את הכבודה במקום בולט על
שולחני. אני בינתיים, התיישבתי לי, מכווצת בפינת החדר, אורבת
לראות מתי יתפס בן הבליעל בחכת גרגרנותו.
נראה שנרדמתי על משמרתי, כי זמזום לועג העירני משנתי.
פקחתי עיניים רושפות אש, ובדקתי את תוכן הצלחת. הו, כן, היא
עבדה מצוין; רבים היו החרקים שנתפסו בה, אך היתוש הנ"ל לא היה
אחד מאותם אומללים חסרי מזל. הבנתי כי אין זה יריב סתם, ועלי
לכבד את תבונתו  ולהעניק לו את הכבוד הראוי לו מתוקף היותו
יציר האלוהים, והריי כולנו שווים פה על כדור הארץ, במלחמה
לשרוד.
חזרתי לחדר מצויידת בקוטל חרקים קטלני במיוחד.
מתחת למיטתי הרמתי את מסכת הגז שנשארה, מזכרת מימיי המלחמה
הרחוקים (אתמול נתבקשנו בפקודת מטכ"ל לבוא ולחדש את
הערכות)ובחיוך רצחני משהו בעיני, התזתי את הגז סביב סביב,
בתנועות פירואט קלילות ובצעדי מחול עדינים באויר.
יצאתי את החדר, חוככת בידיי בהנאה, וחיכיתי מספר דקות כדי
לחזור ולמצוא את גופתו של היתוש.
כשנכנסתי לחדר, חשכו עיני.
החלון היה עודו פתוח, ולכן היתוש קידם את פניי בברכה, משל
היינו חברים מאז ומעולם, וזמזומו אומר סלחנות, אפילו רחמים
משהו, נוכח הטמטום האנושי שנלחם בו ביד רפה. עמדנו מספר רגעים
זה מול זה, והשקט היה כל כך חזק, שהיה אפשר אפילו לשמוע את
זמזום היתושים באוויר. לרגע יכולתי להשבע ששמעתי אותו מזמזם את
נעימת הנושא של "הטוב, הרע והמכוער"...
ניגשתי לחלון, וסגרתו אותו בתנועה מתריסה. "זה רק אני ואתה
עכשיו, ידידי."
זמזומו נעשה עצבני משהו, וידעתי שמהקרב הזה, אחד מאיתנו לא
יצא.
שקט.
ואז, קלאק! ידיי נסגרו במהירות, בניסיון לעשות מאותו יתוש בן-
שטן, רכיכה. הלה התחמק בקלילות והתעופף לו לצידו השני של החדר.
רדפתי אחריו כאילו היו חיי ניצבים לי מנגד, והנחתתי את ידי על
הקיר. אך הוא נמלט גם מזה. דלקתי בעקבותיו עוד דקות מספר, לפני
שניסיתי לתפסו שנית, והפעם הוא ניצל רק כחוט השערה.
עצרנו, אני מתנשפת בכבדות והוא מזמזם באיטיות, זה מול זה.
חיי עברו לי מנגד. הרגשתי שחובתי לאנושות היא, להפטר מהמנוול
הקטן עוד באותו הלילה. חשתי שדעתי מעורפלת עלי מעט. סרקתי
באיטיות את החדר במבט מזוגג של טירוף- גיל, ומבטי נעצר על אותו
יתוש, שעצר בהפגנתיות מזלזלת על הכסא.
לפתע עף לו, סבב אותי מספר פעמים, ונחת לנגד עיני המופתעות, על
אותה נקודה בגבי, אליה לעולם לא אצליח להגיע.
הרמתי מבט אפל ומשלים עם הגורל, וניגשתי אל הארון בעוד המנוול
נצמד אלי בנשימת אפו האחרונה. הוצאתי מהארון את התת- מקלע שלי,
וחייכתי בידיעה שאני מצילה את האנושות.