אתה נדלק על מישהי. לא סתם מישהי, אומנית. דייט ראשון, דייט
שני, סרט פה מסעדה שם. ואז פתאום העניינים מתקדמים מהר ואתה
מוצא את עצמך בבית מלא תמונות יפות. לא סתם של מישהי, של
אומנית מאוד מוכשרת, רלי שמה, שהיא גם במקרה החברה שלך. הכל
נראה מושלם. הזיונים רק הולכים ומשתפרים ואתה בפעם הראשונה
מרגיש שאתה באמת אוהב מישהי. לא סתם, אוהב עד כאב. והיא מטריפה
אותך. העדינות הזאת שבה. הרוגע. היא תמיד אוהבת שדברים נראים
יפה. בהתחלה קצת מרגיז אותך ההשתלטות על דירת הרווקים שלך וכל
התמונות האלה, והצבעים וכן ציור. המגע הנשי המדהים שלה אותו
היא מפזרת סביבה. אבל עכשיו אתה אוהב את הדירה. ושעכשיו אתה
מביט בבחורה המדהימה ביותר בעולם השוכבת על ידך, ישנה בתנוחה
עוברית כזאת, נראית כמו פייה. אז לא באמת מפריע לך. ואתה מטורף
אחריה. בשקט הזה שלה. בעובדה שאף פעם לא תוכל להבין אותה
לגמרי. בפשטות המיוחדת הזאת. באצבעותיה הארוכות המעבירות את
המכחול ברפרוף על הבד והנה נוצר ילד קטן ועגמומי כזה עם עיניים
ירוקות גדולות מכושפות כמו שלה. והזמן עדיין עובר והאמא
הפולנייה שלך מתחילה לדבר על חתונה וגם אחיך הקטן בא לבקר.
ואתה אוהב אותו כל כך. אתה מביט באחיך הקטן, בפניו היפיפיות.
בפניו הקורנות של האדם שתמיד היה נותן 100 אחוז מעצמו. לך,
לחבר, למדינה, ולצה"ל . ברגלו הקטועה ובפלדה הקרה של כסא
הגלגלים. ואתה לא יכול שלא להבחין בתנועה הקטנה הזאת של ראשה
היפיפה. במבט הסלידה והאי נוחות הזה. בהמשך הערב היא שואלת
אותך למה אח שלך "ככה". וזה באמת לא באשמתה. זה לא שהיא בנאדם
רע או משהו היא פשוט אוהבת שדברים נראים יפה. ואתה כל כך גאה
בעצמך שלא הרגת אותה במקום. רק הורדת לה סטירת כעס נוראית. וזה
באמת לא שאתה בנאדם רע או אלים או משהו אתה פשוט נורא אוהב את
אחיך הקטן. שנה לאחר מכן אחיך נכנס לדיכאון נוראי ויורה לעצמו
כדור בראש. זה לא שהוא בנאדם דיכאוני או התאבדותי הוא פשוט לא
יכול לחיות בתור נכה. אתה יודע כי קראת במכתב שהוא השאיר. ארבע
שנים אחרי זה אתה פוגש אותה ברחוב. והיא עם אותו רואה חשבון
מחורבן אתו התחתנה לפני שנתיים. אתה יודע כי הוזמנת לחתונה אבל
לא הלכת. אתה מביט בתינוקת היפיפייה הנחה בזרועותיה. התינוקת
מביטה בך ולרגע אתה יכול להישבע שהיא צוחקת עליך. היא מתקרבת
אליך ומניחה את כף ידה על פניך, "אני כל כך מצטערת על אחיך".
ולרגע נראה כאילו היא באמת מתכוונת לזה. ואז מתקרב הרואה חשבון
המחורבן, אבי שמו, וכורך ידו על כתפה  בתנוחה הכי ברורה שיש,
כדי שאף אחד לא יטעה, וידע שהם ביחד. הוא לוחץ את ידך בחיוך
מזויף כזה ואומר "שמעתי הרבה עליך". כל כך מתחשק לך להרוג אותו
עכשיו. לחנוק אותו בשתי ידיך, לתת לו בעיטה כזאת שיתקפל ואז
עוד אחת בצלעות. להכניס לו אגרוף שישבור לו את האף. אתה מתחיל
לרעוד מכעס. כמה שאתה שונא אותו. את הרגילות הזאת שלו. את
העובדה שבחיים הוא לא יבין אותה ויעריך  אפילו רבע ממה שהיא
שווה. את המיוחדות המדהימה הזאת שלה שבה אף פעם לא יבחין. אבל
אתה פשוט נשאר לעמוד שם. כי בסך הכל אתה באמת לא בנאדם אלים.
הם מזמינים אותך לאכול אתם ואתה מסכים. האמת, הוא בסדר גמור
האבי הזה. הוא בחור די פיקח ואוהב ודואג. הוא גם בטח מפרנס טוב
ואף פעם לא מרמה במס הכנסה. הוא גם בטח אף פעם לא ירים עליה
יד. רק מטורפים עושים דברים כאלו. אבל הוא גם לא יעשה אותה
מאושרת כמו שאתה עשית. אף אחד לא.