ואתה יושב לך על ארוחת בוקר קלה ומתכונן נפשית ליום חדש. ואתה
מוזג מהקופסא את הקורנפלקס, שכבר יותר מתאים שיקראו לו
סוכר-פלקס. הרופא לא ממליץ עליו במיוחד. ואתה מוזג את החלב
בתקווה שלא החמיץ עדיין, ומוותר אפילו על בדיקת התאריך על
השקית. ואתה מוזג לעצמך כוס קפה, ומערבב עם כפית שתיים סוכר,
ומוסיף עוד אחת ליתר ביטחון. להמתיק.

ואתה פותח את העיתון, את עיתון הבוקר. זה בוקר מלשון ביקורת,
או שזה סתם גוון המציאות העכשווי? והעמוד הראשון זועק בתמונת
צבע של הדקה-שאחרי, שנדמה שהיא דקה שמתמשכת עד אין קץ.
הדקה-שאחרי הפיגוע שהיה שלשום נמתחת עד שהיא מתמזגת עם
הדקה-שאחרי הפיגוע אתמול. ובאמת, לצד תמונות צבע של גופות
מאתמול, אתה קורא על הקורבנות שזוהו בינתיים מהפיגוע שהיה
שלשום.

ובין ביסים של הדגנים ואנחות, אתה קורא על שרון קראוס בת
עשרים-ושלוש זכרונה-לברכה, שבדיוק תכננה טיול להודו עם החבר
שלה, ועל לירן אלמוג בן החמש זכרונו לברכה, שהיה כנראה בדרך
חזרה מהגן עם סבתא שלו. ואתה נאנח את אנחת חוסר האונים שהתרגלת
להיאנח כל בוקר. ואתה עושה פרצוף ואומר לעצמך נו, מה יהיה?
ועונה לעצמך שבעזרת השם או בלעדיו, בסוף יהיה פה טוב, ומדפדף
הלאה לעמודי הצבע, בתקווה לאיזה כתבה קצת פחות קשה.

ואתה מעביר יד בשיער ומציץ בשעון לראות שאתה לא מאחר ולוקח עוד
כף קורנפלקס, בודק שאתה משאיר כל הזמן יחס נכון של חלב ל-פלקס.
ואתה מדלג על הכתבות שמנבאות מלחמה בכל מקום בעולם מלבד
צפון-מזרח דנמרק. ואתה מדלג גם על הסקרים שמוכיחים שכל אדם
שלישי יחלה במחלה סופנית כלשהי עד גיל שלושים ועל המחקרים
שמוכיחים שהאוזון התפורר לגמרי ממש בדיוק מעל לגג שלך, ואתה
מחפש את הכתבות הקטנות בשולי העמוד. אתה מחפש את השולי, בכל
מובן, את הכתבות-משבצת, בתקווה שתכלנה קטעי חיים מנותקים,
רסיסי מידע להעביר ללא תגובה דרך הראש, עד שאתה מסיים את
הקורנפלקס.

ואתה קורא בקצרה על העולה החדשה מאוקראינה, שבכלל לא דוברת
עברית, שחיה על קצבה ועובדת אצל משפחה ממרכז הארץ. ואתה קורא
איך כשחלה הדרדרות במצב מחלת הנפילה שפקדה את העובדת, המשפחה
לקחה אותה במכוניתה לשדה מרוחק ונטשה אותה שם, ואיך היא הלכה
שלושה ימים בשדות לפני שבן של רועה בדואי מצא אותה, ושכל מה
שהיא רוצה עכשיו זה לחזור לאוקראינה. אבל גם לזה אין לה כסף,
ובינתיים היא על תקן בין חסר-בית לפושע.

ואתה קורא בשתי שורות על הילד בן האחת-עשרה שחבריו לכיתה
התעללו בו ללא לאות, ואתה קורא איך המערכת החינוכית התעלמה
במופגן מתחינות הילד לעזרה או לתמיכה, ואף לעיתים גיבתה את
מטרידיו בטענה שהוא סתם מחפש תשומת לב ושיפסיק אם השטויות
האלה. אה, ואבא שלו גם היה מכה אותו, מסתבר.

ואתה קורא על האישה ההרה שולדה מת כשעוכבה במחסום, ואתה קורא
על הנער שנתקע בשריפה במקלט של ביתו ונספה, ואתה קורא על
התינוק שטבע באמבטיה בזמן שאמא שלו שמה לק, ואתה קורא על
המובטל מהצפון שבלילה גנבו לו את הטלויזיה והמכונית, וכבר נמאס
לך לגמרי ואפילו לקורנפלקס אין לך כוח יותר ואתה מדפדף אחורה
ומנסה להתחמק מהכל, אבל רק נוחת שוב על הפיגוע של שלשום ושל
אתמול ושל היום ושל מחר.

וכמה שאתה גדול וכמה שאתה יציב ורציונלי ואדיש וציני, וכמה
שאתה לוקח את מה שאפשר בקלות ואת מה שאי אפשר עם אותה אנחה של
חוסר אונים, וכמה שאתה היית רוצה להתעלם מכל זה, אתה מוריד את
הכף ושומט את הראש. ואתה מזיז את הקערה הצידה ונשען על השולחן,
ומניח את הראש קודם על יד אחת ואז על שתי הידיים. ואתה מנסה
שוב להאנח, אבל זה לא לגמרי יוצא וקצת חסר לך אויר.

ואתה מוריד את המשקפיים, שלא ישברו מלחץ הידיים, ושם אותם בצד.
ואתה טומן את הפנים בכפות הידיים ומחזיק את העיניים ואת הנשמה,
שלא תברח לך. ואתה מתנשם וזה בא לך רק ביבבות קטנות, וכל הרוע
והעצב של העולם עליך כמו היית אטלס לבדך. ואתה בולע קצת אוויר
וקצת רוק, ומעביר את הידיים בשיער, ומנסה להתמודד עם העולם
הזה. ואתה מדחיק את הדיכאון, ובולע עוד דמעה, ומשפשף שוב את
העיניים ביאוש, ונאנח.