אני אוהבת לאכול לבד. אני אוהבת את איך שכשאני לבד אני יכולה
לקרוא עיתון בלי להרגיש רגשות אשם על שאני מתעלמת משכני
לשולחן. אני אוהבת שאני יכולה לאכול כמה שאני רוצה, מבלי לקבל
מבטים של רמיזה שאולי כדאי שאני ארגע. אני אוהבת את העובדה
שאני יכולה לקרוא רק את העמוד הראשון והאחרון של העיתון אם אני
רוצה, מבלי שהסובבים אותי יחשבו שאני שטחית. אני אוהבת שאני
יכולה לקחת שלוקים רעשניים מהמרק, מבלי להיחשב לבלתי-מנומסת.
כאילו שמי שאוכל איתי כזה ג'נטלמן, מיסטר לורד דיפלומה של
נימוסים. גם ככה כל החברים שלי היו חזירים מגעילים. זוללים
ובולסים, ארוחה איתם זה היה כמו רוורס באוטוסטרדה. או משהו.
וכמו בשולחן, כך גם במקומות יותר פרטיים.

זה לא שאין לו או לא היה לו שם, אבל שכשאני חושבת עליו אני לא
חושבת על השם שלו. דמות כזאת מורכבת, אישיות כזאת חזקה, לא
מגיע לה שתוגבל על ידי שם אחד. והשם שלו, האמת, די בנאלי כזה.
לא משהו מעניין, לא משהו מיוחד. אולי זאת עוד סיבה שאני לא
חושבת עליו בשם שלו, ואפילו לפעמים כשאומרים את השם שלו אני
מתבלבלת עם אנשים אחרים עם אותו שם. לגנן של אמא שלי קוראים
ככה, כמו שלו קוראים. גם למ"כ שלי, וגם להוא מהחוג קרמיקה. אבל
איפה הם ואיפה הוא, השם שלו גדול עליהם. השם שלהם - קטן עליו.


אני מנסה לחשוב שזו אשמתי שהיינו רבים כל הזמן, אבל אני חייבת
להודות שזה בעיקר כי הוא היה כזה בן-זונה. בן של זונה. זה מה
שהוא היה, פשוט ככה. וזה לא משנה שלא פגשתי את אמא שלו, כי אני
מדברת פה על האופי שלו. אני לא נתפסת לסמנטיקה.

החיים הם חמוץ-מתוק. ראיתי את זה בתוך עוגיית-מזל שפיצחתי פעם,
ומאז הפכתי את זה למנטרה שלי. החיים באמת רצופי טרגדיות
ואכזבות, והוא היה אחת מהן. כי בני-זונות אני מכירה די והותר.
וזה לא זה שהוא היה כזה מיוחד. כזה מקסים, שובה, מרטיט, מהמם
במלוא מובן המילה. כי גם אנשים שהיו חולירות ובאותו זמן
מדהימים הכרתי רבים. אבל הוא היה באמת משהו אחר, באמת
משהו...מישהו. מישהו שיכולתי, למשל, לאכול איתו. האקס, החבר,
הבחור היחיד שהבאתי לשולחן האוכל ולא הצטערתי על כך למחרת.

כשאכלתי איתו, הרגשתי כאילו אני בעולם אחר. עולם שכולו מתוק.
החיוך שלו, העיניים שלו, ההערות שלו. בשתי מילים, כשאכלתי איתו
הרגשתי כאילו אני אוכלת לבד. אכלתי כמה ומה שרציתי, קראתי מה
שהתחשק לי, ואיזה עמודים שנחה עליי הרוח לקרוא מתוך זה. לקחתי
שלוקים רעשניים דווקא, וכל זה היה בין לבין שיחות פילוסופיות
עמוקות איתו בין הביסים. שיחות על דינו של עולם, על החיים, על
אהבה, על איך אוכלים מילקי.

הסיבה שכבר איננו אוכלים יחד חמקה בין זרועות הזיכרון הרפוסות
שלי כבר מזמן, ובכל מקרה אינה עניינכם בלאו הכי. מאז הארוחות
איתו, כל ארוחה - כל ביס, כל לגימה ולעיסה - מזכירים לי אותו.
מין חמיצות כזאת שעולה לגרון ומתפשטת בכל הגוף שלך. מאז אני
כבר לא קוראת עיתון בזמן שאני אוכלת, ואם כבר כן יוצא לי
לקרוא, אז אני דווקא מדלגת על העמוד הראשון והאחרון. יותר מדי
מזכיר לי אותו. ממרק אני כבר מפחדת, שלוק רועש אחד ואני אפרוץ
בדמעות. ועל מילקי אין בכלל מה לדבר. כל הזכרונות הטובים שיש
לי ממנו, כל החוויות ביחד שעברנו, עכשיו בחסרונו יוצרים שקע,
מחסור שאפילו לא היה שם קודם. כל מה שנהניתי איתו וממנו, כמה
נהדר שהיה כשהיה, כך הוא נוראי שהוא איננו. מין עסק חמוץ-מתוק
כזה.