"יש לך בחירה" הוא אמר לי. רק לפני שבועיים נודע לי על המחלה,
וכבר הוא מגיע. הוא בא רק מאוחר בלילה, כשכולם ישנים. כשהדלת
של החדר שלי סגורה. הוא מתגנב, מעיר אותי, ומסביר לי. לפעמים
הוא לוקח כמה מהשוקולדים שמביאים לי, כי לי אסור, ולפעמים שותה
קפה, אבל הוא בעיקר מדבר. ואני מקשיבה. "אז ככה. אחד המאפיינים
של המחלה שלך, וזה מאפיין שרופאים לא יוכלו להגיד לך, הוא שאת
חייבת לחלק תכונות." הוא אמר בפעם הראשונה שבא. "מה זאת
אומרת?" שאלתי בפחד נוראי. כל המחלה הזאת נפלה עליי מהחלל. "אל
תדאגי.... אני עוד אסביר. אז ככה, חיית הרבה, ורכשת הרבה
בחייך, בין אם ידע, בין אם חברים, אהבות, חפצים וכו'. עכשיו
חלית. חלית כדי שתוכלי לנוח קצת לפני שתעברי הלאה. המטרה של
המחלה שלך, היא לעזור לצעירים, לאלה שצריכים אותך, יותר ממה
שאת צריכה אותך, מבינה?" הוא אמר, כאילו חוזר על דפוס קבוע
שהוא מציג אלפי פעמים. הבטתי בו בפה פעור ומבט מבולבל. "אני
מבין שלא... טוב, יש לנו זמן...." הוא אמר, הוריד את המעיל,
קירב כיסא אל המיטה שלי והתיישב. "אז ככה... היו לך חיים מלאים
בכל. רגעים טובים, רגעים רעים, ימים יפים, ימים מכוערים,
תקופות מאושרות, תקופות פחות מאושרות, ועכשיו חלית. חלית כי זה
מה שתכננו לך. בורכת בהמון תכונות מדהימות, וזה קלף המיקוח שלך
נגד "המעבר הלאה"." הוא אמר. עדיין הייתי מבולבלת. "מה זאת
אומרת?" המשכתי לנסות להבין. "תני לי לסיים. אני בטוח שאלה לא
חדשות בשבילך שאת עומדת למות. כולם מתים בסופו של דבר... אבל
את כבר מגיעה לקו הסיום. העובדה שחלית, נותנת לך את האפשרות
להתמקח עם העולם הבא. העולם הבא, או המעבר הלאה, כפי שאני קורא
לזה, אחראי על כל הנשמות, החיות והמתות. ואת התקופות המגעילות
שיש לאנשים, הוא דואג לסדר, שאנשים לא יישארו בדאון יותר מדי
זמן, אחרת יש להם עבודה כפולה עם התאבדויות וכד'. ככה, שאם
פתאום, בנאדם מקבל מוזה לכתוב זה לא במקרה. זה בגלל שמישהו תרם
לו את הכשרון. את מתחילה להבין?" הוא שאל. נדתי לשלילה. "מה
אני אעשה איתך? חשבתי שאת בחורה עם ראש על הכתפיים... טוב,
הסבר פשוט. יש לך מספר תכונות טובות. כדי להישאר בחיים יותר
זמן- את צריכה לוותר עליהן, לתרום אותן לאנשים בצרה, אנשים שיש
להם "מזל" חרא בחיים... כדי שהם יוכלו להמשיך, ואת תעברי בשקט,
ועם וי קטן ליד המעשים הטובים בגיליון הרשמה לגן עדן... עכשיו
הבנת?" הוא שאל, עם טיפ טיפת עצבים בקולו.
הנהנתי לחיוב, למרות שלא הבנתי ממש בדיוק. "יופי... אז ככה, על
איזו תכונה תרצי לוותר קודם?" הוא שאל. "מי אמר שאני רוצה
לוותר על תכונות? ואם אני רוצה למות מהר? מה עושים אז?" שאלתי.
"אמרתי לך שאת בחורה עם ראש... טוב, אף אחד לא יכריח אותך
לתרום תכונות, זה פשוט משהו שנהוג לעשות עם אנשים שחולים, ואז
זוכרים את זה לטובתם במיונים לגן עדן או גיהינום." הוא השיב עם
חיוך, אבל רציני. "אז מה? ישלחו אותי לגיהינום אם אני לא אתרום
תכונות שלי לאנשים שאני לא מכירה?" הקשיתי. "לא בהכרח... אם
היית צדיקה בחייך, אז יש לך סיכוי... אבל זה קטע משמעותי." הוא
ענה. לא הגבתי. לא היה לי כוח. זה היה אמצע הלילה, וזה רק
הלילה השלישי שלי פה. "אז עם מה תרצי להתחיל?" הוא שאל לאחר
כמה דקות של שקט. חשבתי. מה כל כך חשוב לי להגיע לגן עדן? למה
לי לוותר על האישיות שלי, בשביל משהו שאני לא יודעת איך הוא...
"מה כל כך טוב בגן עדן?" שאלתי. "אני לא יכול להגיד... אנחנו
משתעשעים בעובדה שאתם מנסים כל כך לנחש... אני רק יכול להגיד
שזה שווה את זה... ודרך אגב... במעבר הלאה, את תקבלי חזרה את
התכונות שלך... את רק תאבדי אותן עד המעבר עצמו..." הוא השיב.
"טוב... מה אתה מציע?" השבתי. הוא חייך חיוך מרוצה. 'מה אכפת
לי?' חשבתי. ' אני גם ככה הולכת למות.... מה כבר יש לי להפסיד?
' . "בואי נראה..." הוא שלף קלסר חום, ורפרף בכמה רשימות. "אני
חושב שנדיבות היא תכונה שטוב להתחיל איתה... זה גם מסמל
משהו... אני רואה שיש לך הרבה ממנה..." הוא אמר תוך כדי דפדוף.
"אני אסביר לך איך זה הולך..." הוא אמר. "בואי נגיד שבחרת
להתחיל עם נדיבות. את מקבלת ממני קלסר, עם בערך 15 עמודים. בכל
עמוד מפורט מקרה של בן-אדם. את צריכה להחליט תוך שעה למי את
רוצה לתת את הנדיבות. בואי, אני אעזור לך עם הראשון." הוא
הסביר, ושלף עוד קלסר חום. בפנים באמת היו 15 עמודים, לכל אחד
משודכת תמונה של אדם מחייך, לעיתים עם כלב, לעיתים עם חברים.
בראש העמוד הייתה מן ת"ז לבנאדם ולמטה את סיפור חייו/ה בקצרה.
ישבנו בערך שעה וחצי, עד שהחלטתי לתרום את הנדיבות שלי לבעל
חברה ענקית לממתקים או אוכל או משהו בסגנון, וביום שלמחרת,
קמתי ומצאתי את אחותי יושבת על ידי. "בוקר." היא אמרה. חייכתי,
"מה שלומך?" שאלתי. האחות בדיוק נכנסה. "אל מי דיברת?" היא
שאלה. אחותי נעלמה מהכיסא. "אל... אף אחד..." עניתי בעצב. זה
קורה הרבה בזמן האחרון. האחות ניגשה אל השוקולד. "אפשר?" היא
שאלה בחיוך, כל בוקר הייתי נותנת לה אחד. "לא" אמרתי בהחלטיות.
'הוא צדק' חשבתי בבהלה. האחות נראתה מופתעת. "אוקיי..." היא
אמרה, עכשיו בחיוך מאולץ. היא הניחה את כוס הפלסטיק הקטנה עם
התרופות על שידת הלילה, ויצאה מהחדר. שמעתי אותה ממלמלת שאני
יחסית צעירה, ושחבל עליי... אני שונאת רחמים. בערב, מאוחר, הוא
שוב בא. "מה שלומך?" הוא שאל, "איך הסתדרת?". "לא שיקרת" אמרתי
באכזבה. "לא בטחת בי מה?" הוא אמר בחיוך. נדתי בראשי. "טוב...
כשיו את כבר יודעת איך זה..." הוא אמר. וככה, לאט לאט, יום
יום, איבדתי חלק ועוד חלק מהאישיות, פעם מקסימה ומלאה, שלי.
לאט ובהדרגה, הפסיקו לבו לבקר אותי. אמרו שנהייתי פרועה
ומגעילה. אבל בלילה, מאוחר, הייתי רגועה מאי פעם, הייתי הכי
צלולה שאפשר. כשהוא בא, הייתי נורמלית, ועזרתי לאנשים, והרגשתי
טוב...

ביום בו "עברתי הלאה", הייתי רגועה, נפרדתי מכולם, מהחיים
והמתים, צעקתי להם שישמעו... ועברתי, ובגיליון שלי, לקבלה לגן
עדן, היה כתוב וי קטן ליד המעשים הטובים.... כמו שהוא אמר...