כשאני אמות, המזכירה שלי תהיה הכי עצובה בעולם.
היא תבכה לאחותה על הרצפה של הסלון, אולי שלושה ימים.
אחר-כך, המזכירה שלי, זכרוני לברכה,
תגיד לאחותה שהייתי מקסים ולא מוערך
ואם היה אפשר,
היא הייתה מתחתנת איתי או לפחות עושה לי ילדים.
ובהלוויה, כשהחברים שלי יעמדו בשורה צפופה,
מנופחים מרחמים עצמיים, היא תעמוד בצד, לבד,
ורק היא תדע באמת מי הייתי.

בינתיים אין לי מזכירה ולא נראה לי שאני עומד למות.
היחידי שיודע שאני מקסים ולא מוערך,
שהיה רוצה להתחתן איתי ולעשות לי ילדים, זה אני.
ואם אני אלך לבכות על זה לאחותי על הרצפה של הסלון,
זה יהיה פאטתי.