שנה עברה. אך דבר לא השתנה.
סתם אדם חסר שם -אני עדיין עפר,
סתם שום דבר, סתם איזה מספר
בכרטיס זכרון של לפ-טופ בלשכת שלישות
רק תמונה על תעודה, יישות בלי חירות
משופצר לעצמי עם איזולירבנד חבלה,
סיכת ביטחון וגומי הפעלה
מסונג'ר מסיטרואנים, נשלט מארונות
מרותק מפלאפלים ומשועבד לחרבות
ידיים כבולות באזיקון שטחים
והדיסקית אותי חונקת מתחת למדים.
אז: אמנם המשימה היא הגנת המולדת
אבל גם בי, כאזרח, יש איזו תועלת
ולמרות שאין לנו שום ברירה
ולא רואים אור בקצה המנהרה
אני יודע שיום יבוא, ולא במהרה
שארוויח יותר משקל לשעה...
אבל: אני לא רכוש צה"ל לנצח
אין "צ" שמוטבעת לי על המצח
אני לא חלק מאיזה סד"כ
לא סתם שם בטופס שבצ"ק
לא חייל שחמט, לא כלב שמירה
לא בשר תותחים ולא כוח עבודה
אני בנאדם שחי, וחושב, ואוהב, ומרגיש!
וחופשי...
(נכתב בתקופה רעה מאוד מאוד. מי שרוצה להעמיק מוזמן לבקר
בסיפור "חורף תשס"ג". ינואר 2003) |
