בנובמבר האחרון עשיתי מילואים בראש הנקרה.

במסגרת תפקידי פיטרלתי עם חבריי בג'יפ על רצועת החוף של ראש הנקרה ווידאתי
שאין חדירות מהים (אל תרחמו עלי).
לאחר שבוע של פיטרולים התרגלתי לדמותו של דייג שפקד את החוף בצורה קבועה.
"מי זה?" חקרתי את הנהג מהבסיס המקומי. "בוא, אני אראה לך" הוא אמר, ולא שהיתה
לי ברירה. הוא נהג.

הוא לקח אותי לתוך איזור מיוער בקו דיווח 36 והחל לסטות לנתיבים משניים.
"אבל המשימה - רצועת החוף.." סיננתי.
"אתה רוצה לדעת, או לא?" הפטיר הנהג במבטא דרוזי כבד (מה לעשות? הוא היה
דרוזי).
לאחר מספר דקות הגענו לקראוון נטוש במין קרחת יער קטנה, ליד הקרוואן נח לו
שולחן פלסטיק לבן בצבע אפור (מהלכלוך) ומספר ארגזים טחובים לידו.
"כן, מה אנחנו לומדים מזה?" שאלתי.
יצאנו מהג'יפ והתקרבנו, מבעד לחלון הפלסטיק של הקראוון ראינו דליים, שמיכות
ו..זהו.
"הוא חי כאן?" שאלתי, "וזה לא שאין לו ברירה" גיחך הנהג והתחיל לספר את הסיפור
של אלי (שם בדוי).

לפני שלוש שנים אלי (שהיה איש אמיד עם 3 ילדים, אישה אוהבת, וילה ושני רכבים)
נכשל עם אחד העסקים שלו כתוצאה משותף שבגד בו. הוא החליט לפרוש מהעסקים
ולהעביר את השליטה לאחיו. הוא החליט להקדיש את עצמו למשפחה אחרי הכל כסף לא
חסר.
אבל אז אישתו האוהבת החליטה שזה לא מספיק טוב בשבילה ורצתה שיחזור לעבוד ויתן
לה את החופש שלה. אז הוא נתן.
הוא ויתר בבת אחת על כל נכסיו, על משפחתו, חבריו. הוא פשוט ויתר ועזב אל הים.
הוא קנה קראוון מיושן בכמה מאות שקלים, מיקם אותו בחלקה המיוערת ושם הוא חי.
הוא יוצא לדוג בחמש בבוקר מלווה בשישה כלבים שמצאו בו חבר, הוא דג עד שעות
הצהריים המאוחרות, אז הוא פוגש דייג אחר שגם סוחר בדגים. ההוא מעביר לו כמה
שקלים למחייה. את מה שנשאר מהדגים הוא אוכל ומאכיל את כלביו ו...זהו.
"ואישתו? אחיו? לא יכולים לעזור לו?"
"יכולים, יכולים..הוא לא רוצה. הוא, היה לו מספיק מבני אדם. הוא עכשיו אוהב
דגים"

למחרת שוב ראיתי אותו, ניגשתי אליו ושאלתי בשלומו.
"אלי, מה שלומך?" חייכתי אליו.
"השבח לאל, שותק כמו דג" הוא ענה לי וחייך.

הבנתי את הרמז, הסתובבתי והלכתי. הוא רוצה דגים ולא בני אדם.

-סיפור אמיתי-