"פעם כתבו לי שירים...שניים...זה מצחיק איך הייתי כל כך תמימה"
נאנחתי, לקחתי שאיפה גדולה מהווינסטון לייט האחרונה שלי
והמשכתי:"הייתי כל כך תמימה עד ששמעתי רק מה שאהבתי ואז גם
הרשתי לעצמי להתקרב ולהיקשר וראית מה יצא מזה בסוף...." היא
ישבה מולי הסתכלה עלי דרך זוג זכוכיות בגודל המראה שלי בחדר,
השיער שלה היה נראה כמו המורה שלי לאמנות מהחטיבה והיא הייתה
כל כך שמנה שבשביל להוציא אותה מהבית היו צריכים להזמין מנוף
אבל לא היה אכפת לי...היא שם בשביל שאני ידבר (ומי שמכיר אותי
יודע שאני אחת שלא יודעת לסתום את הפה ) אז דיברתי.

נגמר הזמן,יצאתי מהחדר בשפתיים קצת יבשות וקופסת סיגריות ריקה
אבל מלאה בזיכרונות ורגשות מעורבים, הרגשתי שהעלתי את העבר
שהיה לי כל כך קשה לקבור שוב לפני השטח. הלכתי לקנות סיגריות
בקיוסק מול תחנת האוטובוס שהיה אמור להגיע תוך מספר דקות
וחיכיתי לאוטובוס כשבמיני דיסק בדיוק מסתיים להתנגן "ג'קי"
-שיר נחמד שהתאים לי באותו רגע כדי לצאת מהמצב שהייתי שרויה בו
באותם רגעים... האוטובוס הגיעה ותוך מספר שניות מצאתי את עצמי
יושבת ליד פועל בניין שגם אם אני יעשה סקס כל החיים בלי הפסקה
ולא יתקלח אני לא יסריח כמוהו, פתחתי את החלון ועצמתי את
העיניים כדי להירגע ולעשות סדר ברגשות הכבדים שחשתי,ואז  שמעתי
את המוסיקה הזאת...חשבתי שאם כבר מעלים זיכרונות אז עד הסוף
ואולי יהיה לי סוף סוף את האומץ להתמודד עם המילים, המנגינה,
הזיכרונות... הרגשתי שהמוסיקה חודרת לי לורידים,קיבלתי צמרמורת
קלה בכל הגוף ואז הגיעו המילים:"איך תאמרי לו ילדה, אמרת אין
לאן ללכת,
הוא לא ידע ואת כמו הרוח שותקת..." התחלתי להרגיש כמות עצומה
של נוזלים מתחילה לעלות מהגרון... במהירות העיניים החלו להאדים
והריסים נעצמו ברפלקס, נשכתי את השפה התחתונה וניסיתי להאבק
בדמעות אך לשווא...הרגשות התפרצו החוצה, הדמעות ירדו כמו מפל
סוער, תפסתי את הראש ובכיתי כמו באותם ימים. כל דמעה עם משמעות
גדולה יותר מהקודמת וסיבה מוצדקת יותר. לא יכולתי לחזור הביתה
הסרטים שעברו לי בראש היו קשים מידי לצפייה והייתי בטוחה שאוכל
להתמודד...אבל טעיתי.

שבוע לאחר מכן באותו היום באותה השעה שוב הגעתי,הבטחתי לעצמי
שהפעם אני מוציאה הכל החוצה וגם אם יהיה לי קשה אני יצליח לספר
כי הגיע הזמן שמישהו ידע מה הדבר שאחראי לכל המצב שאני שרויה
בו היום.
נכנסתי לחדר שאלתי מתוך נימוס לשלומה התיישבתי והתחלתי לשפוך
את הלב, התחלתי מנקודה שלא כאבה לי, סיפרתי לה על אנשים
שחשובים לי, על כך שכשאני נקשרת לאדם, אני מוכנה לעשות הכל
למענו לווא דווקא במערכת יחסים זה יכול להיות כל אחד שיהיה
חשוב לי. היא שאלה אם היה אדם כזה ספציפי שאני יכולה להגיד את
שמו מיד שאני מעלה את הנושא השבתי בחיוב. הדלקתי סיגריה
ואמרתי:"2 אנשים" הוצאתי עשן הבטתי בה והמשכתי:"סבא שלי
ואפי..." היא שאלה:"מי זה אפי?" עניתי בגיחוך:"חח אפי זאת
נקודת תפנית בחיים שלי" היא קמה להכין קפה ואמרה: "נתחיל
מהתחלה, מה היה לפני אפי?" לקחתי שאיפה גדולה לריאות כמו נשימה
עמוקה שלוקחים לפני מסע ארוך ומייגע, הוצאתי כמות עשן מכובדת
ובתוך הענן הסמיך השבתי:"לפני אפי, הייתה ילדה קטנה ותמימה
שחשבה שהחיים שלה קצת מסובכים והאמינה באהבה יותר מכל דבר אחר.
נערה מתבגרת עם משקפיים ורודות ענקיות שהעיזה להאמין שיום יבוא
וגם היא תמצא את האביר על הסוס הלבן" היא התקרבה לכיווני הניחה
2 ספלים על השולחן התיישבה ושאלה:"ומה נשאר מאותה נערה אחרי
אפי?" הרגשתי צביטה עמוקה בלב כאילו הרגשתי את אותה נערה
מתפתלת מכאבים בחדר קטן בתוך הלב, צורחת לי לעזור לה, להציל
אותה מהסבל, מהמכות, מהחתכים, מהסיוטים מעצמה...
לפתע, הרגשת חוסר אונים עטפה אותי, הפנים שלי הפכו לחסרי הבעה
הבטתי בה במבט של עצב ואמרתי:"כלום...בחורה חבוטה
כהוגן...נפשית ופיזית..."
היא שאלה כמה זמן אני מכירה את הבחור עניתי מילדות אבל הסברתי
לה את תהליך ההתקרבות שלנו זה לזו. סיפרתי בקצרה, לראשונה אחרי
5 פגישות לא רציתי שהזמן יגמר... סיפרתי על התחלה קסומה כפי
שהזכרתי בהתחלה- 'הייתי כל כך תמימה עד ששמעתי רק מה שאהבתי
ואז גם הרשתי לעצמי להתקרב ולהיקשר ' חשבתי שהגיע התור שלי,
שנגמרה תקופת הדמעות וכל כך טעיתי.  הזמן עף כמו רוח ביום סוער
ובקופסא נשארו 5 סיגריות אחרונות. שהדלקתי את החמישית חייכתי
חיוך מטופש ואמרתי: "אפילו את הסיגריות החלפתי
בגללו...מטומטמת..." הזמן שלי נגמר. כשהבנתי את זה הרגשתי פחד
תפסתי את הראש ולא יכולתי לעצור את עצמי... פרצתי בבכי ואמרתי
בקול חנוק:"אל תתני לי ללכת,בבקשה אל תתני לי ללכת...אני
מרגישה מוגנת כאן" היא אמרה שמבחינתה אין בעיה שאני יישאר אבל
צריכים להגיע עוד אנשים ולהם זה יפריע (דרך נחמדה להעיף אותי
משם וכמה שיותר מהר) ניגבתי את הדמעות אמרתי לה תודה על הכל
ויצאתי. כשנטרקה הדלת מאחוריי הרגשתי כמו ירייה בלב רק שלא כמו
אחרי ירייה הכאב הלך והתחזק ולא נעצר...
שוב עצרתי לקנות סיגריות, הרגשתי צורך בניקוטין כמו אדם במדבר
המשתוקק למים, עישנתי בשביל לפגוע בעצמי - שאיפות עמוקות עד
שלא יצא עשן בנשיפה, להרגיש את הריאות משחירות. הפחד הציף
אותי, פחד מהכל הלב שלי דפק כמו שעון שרץ אחורה בזמן ומזכיר לך
בכל פעימה שהפסדת עוד רגע בחיים. הרגשתי חבוטה, הרגשתי שבורה
לרסיסים וגועל....נגעלתי מעצמי...פתחתי יותר מידי קלפים על
השולחן ופחדתי שהיא תתקשר הביתה ותספר להם מה עבר עלי - הייתי
בטוחה שזה מה שיקרה... הרי לא אכפת לה ממני, אכפת לה מההורים
שלי - הם משלמים לה בשביל להוציא ממני את הדברים שהם בחיים לא
יוכלו לגלות. לא היה לי מקום אחר ללכת אליו אז חזרתי הביתה
בתקווה למצוא בית ריק וככה היה...
פתחתי את הדלת, הבית היה חשוך לגמרי, נכנסתי, נעלתי והמפתח
נשאר במנעול. הדלקתי את המערכת הדיסק של פינק פלויד התחיל
להתנגן נכנסתי למקלחת שפשפתי את עצמי כמו באותם ימים...ולא
משנה כמה שפשפתי הזוהמה לא ירדה ממני ותחושת הגועל התגברה
ואיתה גם הדמעות. העור הפך אדום ואט אט היה אפשר להבחין
בשריטות לאורך כל הגוף מהשפשופים. יצאתי מהמקלחת בתחושה שלא
חשתי שנים, תחושה שאני יודעת מה הכי טוב בשבילי ותמיד
ידעתי....התלבשתי, אספתי את השיער והלכתי לעבר הארון הוצאתי
מהמגרה השנייה פתק שהכנתי...שיהיה...אף פעם לא רע להכין דברים
כאלה מראש, זה היה ברור שאם אני יתיישב לכתוב לא יצא הרבה על
הדף ואני גם עלולה להתחרט, הנחתי את המכתב על המיטה והוצאתי את
הסכין מבין הבגדים,לא סכין מיוחדת...משהו קטן שקניתי לאפי ליום
הולדת ולא הספקתי לתת לו...חרוט עליה את השמות שלנו בתוך לב
שחור. התחלתי בתהליך הרגיל רק במקום שונה...הרגליים שלי היו
נראות כמו רגליים של ניצול שואה והרגשות שישבו לי על הלב שקלו
כמו ערמת גופות והסכין אהבה אותי...כל כך אהבה אותי... כמו
אפי.
התחלתי להרגיש חולשה....הפסקתי לחשוב... וברקע יכולתי לשמוע
בלחש מישהו שר: "is there anybody out there?"  וכנראה
שלא....כי אף אחד לא היה שם בשביל להציל אותי....אף פעם.....