אף פעם לא כתבתי באמת על עצמי.
נראה לי שאני פשוט מפחדת. לחשוף את עצמי.

מביטה בצג המחשב. החבר היחיד שלי (כמעט) בזמן האחרון. וזה לא
שאני ממש מרחמת על עצמי. או בטח שלא מרחמת כמו לפני חודשיים
שלושה.

הדיכאון העשירי-
למה? לא יודעת. כלומר זה לא שספרתי, אבל בערך.
מנסה להסביר לעצמי מה זה דיכאון ומטפסת על הקירות. קירות דקים
מדי שכבר מזמן הפסיקו להוות משענת בטוחה.
וגם הכדורים כבר לא עוזרים. לפחות ככה זה נראה. צריך להחליף
אותם.
נשמעת לעצמי בן אדם אחר. בטלפון אני צבועה כמו שרק אני יכולה
להיות, והלב שלי קר. מה קר? ערמת קרח מאלסקה. מחלחל בתוכי
וצובר תאוצה לקראת איזשהו שיא של גועל נפש.
עוד שיחה שעברה בשלום. יופי. כולם מרוצים ממני ( או שנדמה לי,
גם זו אפשרות).

נשארת  לבד. זה מצחיק (אולי) . זה לא שיש לי מה לעשות לבד.
תאמינו לי שלא.
אפילו לאונן כבר לא בא לי (וקצת יותר מדי זמן). זהו. אולי
איבדתי את זה סופית.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב אם זה אפשרי. אם אפשר לחיות
ולהרגיש שאתה מת. אם אפשר לחייך (בכאילו) ואף אחד לא ישים לב
שאתה מזייף. אפילו לא אימא.

עוד קטע מסריח. אימא שלי. הורסת לי את הבריאות ( ואת החיים)
ולא יודעת את זה אפילו. אילו לפחות היא הייתה יודעת, אולי
מישהו היה מרוויח משהו.

כל הדרך היום באוטו דאגתי שתהיה מוסיקה מספיק חזקה. אפילו אז,
בלטה הדממה המעיקה של השקט בינינו.
איך אפשר לאהוב מישהו כל כך, ויחד עם זאת להרגיש שהוא תוקע לך
אגרוף בטן. שהוא שונא את מה שאתה. את המעט שהוא מכיר.

היא שונאת אותי והיא אפילו לא יודעת את זה. חבל שהיא לא יודעת
כל כך הרבה דברים האישה הזו. (אולי אם הייתה יודעת היו לה חיים
קצת יותר מעניינים). היא גם אף פעם לא תדע. למרות שרמזתי אי
אילו פעמים.
היא שונאת את מה שנהיה ממני. היא מתביישת בי. כל יום שעובר
הורג בה עוד חלק אחד שהיה ביכולתי להחיות (ולמה לא?). פשוט לא.
לא קרה ולא יקרה.

פעם זה היה אחרת. הייתי ילדה של אימא. הולכת אחריה בבית לכל
מקום. אוחזת לה במכנסיים. מריחה את הכרית שלה כשהיא נוסעת
רחוק. שואפת פנימה ניחוחות מתוקים, כאלה שיש רק לאמהות.

כשהייתי חולה היא הייתה מכינה לי לימונדה. כזו טעימה וקרה.
לימונדה של אהבה.
פעם, כשעוד אהבה אותי.

את הדיכאון שלי היא לא מבינה, את מה שאני ,היא לא רואה ולא
תראה לעולם.
היא תמות. תותיר אחריה שובל של כאב ריק מתוכן.
אני יודעת שאבכה ואגש שוב להריח את הכר שלה. את הריח שלה היא
לא תוכל אז להרוס. גם אם  הייתה רוצה. זה פשוט בלתי אפשרי.

אף אחד לא יריח את הכר שלי אם אני אמות (אני פשוט יודעת את
זה).
וזה לא שלאף אחד לא אכפת ממני.
זה אני.
שונאת את כולם. מ ת ע ב ת. (חוץ מברגעים שאני לא).

הזמן בורח. חומק לי. טיפות הדם האחרונות יישאבו מאוד בקרוב.
ומה יישאר לי?
מי יישאר לי?
מי יאהב אותי באמת עד שאוכל גם אני לאהוב באמת? חג הקורבן.