חבורה מוזרה של פרגמנטים שהצטרפה לכדי סיפור רק בגלל הכותרת
שלהם, אם תנסו חזק בטוח תצליחו למצוא כמה דברים משותפים
לכולם.....





בוקר טיפוסי במיוחד

אני קורא את העיתון של הבוקר, רואה מה פתאום קורה שם וכאן, מחר
יהיה כבר יותר גרוע.
שופך על עצמי את הקפה ומתמכר לחמימות, למגע של הקפה הרותח,
מתחבר לגוף שלי ומודה לאלוהים שיש לי אחד כזה.
יוצא לרחוב, מה קורה שם, המולת הבוקר הרגילה. אבות הולכים
לעבודה, האימהות מארגנות את הילדים, הילדים הולכים לבית ספר,
והאימהות הולכות לעבודה או נשארות בבית.  כמו גברת ברזילי.
אני דופק לה בדלת שלוש פעמים, נכנס אליה הביתה ודופק אותה חמש
פעמים. היא אומרת תודה בנימוס ומציעה לי כוס קפה.
אני שופך לה קפה על הכוס.
אני אשם שהיא לא מדברת עם ניקוד?


צהריים טיפוסיים במיוחד

אני יוצא לי לשוק, מסתכל על המוכרים בבוז, אספסופים חסרי פוזה
שכמותם.
קונה לי עגבניה רק בשביל לזרוק אותה על פניו של המוכר ולצחוק,
המוכר כבול מאחורי הדוכן כשהוא משרת לקוחות אחרים אך מסתכל
אלי, בשנאה.
אני מתקדם לי ורואה ילד קטן ואימא עצבנית. הילד ממרר בבכי
וממרר לאימו את היום. היא לא נשארת חייבת וסוטרת לו
במונוטוניות, טיק טק, פליק פלאק, אני מתמלא שנאה אך מחליט
להישאר כצופה מן הצד, אין לי כוח להתערב עכשיו. ממשיך לי בדרכי
ורואה זקן אפלולי יושב ומהרהר לו על משמעות החיים שעוד רגע
נופלים לו מהידים, אני כהרגלי, זורק לו שקל ואומר "יש לך
בתמורה איזו עצה טובה לחיים בשבילי?" הזקן אומר "כן, אל
תפחפחפח" משתעל לו ונשכב על הרצפה. תמיד זה קורה לי.
ממשיך להסתכל בבוז, נהנה מהיום, זה עדיף מלהסתובב בשינקין, שם
הסיטאוציה לגמרי הפוכה.


ערב טיפוסי במיוחד

ערב, אני מתגלח, מתקלח, מצתחצח, כל העניין.
נכנס למכונית ומתחיל לנסוע, שם לי מוסיקה לאווירה.
Smiths, מביאים לי השראה, לא יודע למה.
מגיע למועדון. סלקטור אימתני בכניסה. אני שם את הגלימה. "לוק
חדש הא? ימי הביניים? דווקא מוצא חן בעיני" הוא אומר ומכניס
אותי.
אני נכנס לממלכת דור הפוזה ללא שכל ומסתכל לי על הרובוטים
הנבובים שרוקדים לפני.
"מלך המסיבה הגיע" אני מכריז ומנופף בשרביט. הם מסתכלים עלי
בפליאה, משהו צריך לזעזע אותם, האופנה הייחודית שלי כנראה עשתה
את זה, תוך שניות נהייתי רועה הצאן.
אני מוביל את העדר למחוץ למועדון כשהם נגררים אחרי כזומבים.
אנחנו מתקדמים אל התהום הקרובה למקום מגורינו ואני אומר "קפצו,
ילדים! קפצו!" הם מסתכלים כשואלי "למה?" ואני מסביר שלמטה לא
יקרה להם כלום "למטה זה השיא! למטה זה הכי! יאללה, אתם יכולים
וצריכים אפילו להסניף לפני, בזמן, ואחרי, תחליטו בעצמכם!" הם
מתלחששים ובסוף קריאות "יאללה בואו" נשמעות והם קופצים תוך כדי
קריאות השמורות לרכבות הרים, אחד אחד קופצים, ואני, החלילן
מהמלין, מוליך אותם אל התהום תרתי משמע.
כך, אני מציל אותנו ערב ערב, מדור הטימטום, שנה הבאה אולי אני
אבוא עם מחשבים חדישים ונוצצים ואציל אותנו מדור ההיי-דרעק.


לילה טיפוסי במיוחד

שלוש בלילה, האקד'חים שוב שורקים לי באוזן.
"תפסיקו כבר עם היריות האלה! הערתם את כל הרחוב!"
"סליחה גברת משולם" הם אומרים ושמים משתיקי קול.
הם ברקע ממשיכים לחורר את ערבי השכונה ואני מנסה לתפוס תנומה
קלה נוכח העובדה שיש לי רק עוד שעתיים לישון. אני לא מצליח
ויוצא לרחוב, מסתכל על מה שקורה, הם מחוררים את חובשי הרעלות
תוך כדי צעקות טיפוסיות, והערבים מנסים לברוח אחרי ששאר
האפשרויות הוכחו כלא מועילות, שתיים מההוכחות לכך שכבו על
הרצפה לידי בלי רוח חיים. לקחתי אחת, והעלתי הביתה, למזכרת,
אחר כך אני אומר שניסיתי להציל אותה, יש לי כבר אוסף.
דו-קיום או לא? מעניין אם יש ערבים שאוספים גם גופות של
יהודים....
אני מטייל עם הגופה שלי לאורך הרחוב, אוסף לי עוד שתיים ועושה
לי תיאטרון בובות, אחרי כמה זמן כבר נהיה לי קהל מסביבי, צוחק
מבדיחות נוסח "היי, אתה יודע שאתה ערבי מכוער? וואלה? גם אתה!
בוא נלך ליהודים ונבקש שיסקלו אותנו כעונש...." תוך כדי זריקת
גרעינים וצחוק בהמי במיוחד. אני כרגיל מופיע לי, הם זורקים לי
גרעינים ומראים לי את הצד הטיפוסי יותר של גברי השכונה. לפני
חודש ערוץ 8 פנו אלי, היום אני עושה שם כבר סידרת תעודה.
או כמו שחכמים יותר ממני כבר אמרו - "צרת רבים חצי נחמה, הראה
מישהו סובל וכל החבר'ה כבר יתנפלו עליו במכות".