אני רוצה לרחף מגורד שחקים, אני רוצה להירדם לעד מכדורי שינה,
להרגיש את הכאב כשחותכים את הורידים, לטבוע בתוך אמבטיה חמה,
אני רוצה למות.
אם רק היה לי האומץ, כבר לא הייתי פה מזמן.
אני רוצה לחתוך את גרונך, רוצה לטפטף רעל לתוכך, לפלוט כדור
לרקתך, לחנוק אותך עם הכרית שלך, אני רוצה להרוג אותך.
אם רק היה לי האומץ, כבר לא הייתה פה מזמן.
הייתי קוברת אותך בעליית הגג שלך, בלי שאף אחד ידע, עד
שהריקבון  יגיע לאבלים שיושבים למטה. הם יעלו למעלה, יחפשו אבל
לא ימצאו. יעלו לעליית הגג - קברך - וברגע שיכנסו יראו אותך
מוטל על רצפת העץ הלחה, מוקף בחולדות, עטוף בשמיכה לבנה.
הם מיד יחשדו בי, אבל אני כבר אהיה איתך, למעלה, מחפשת את
האהבה שגרמה למהומה. כשאני אמצא אותה, אני אבוא אליה בשקט
מאחורי גבה אעצום לה את העיניים ואלחש לה
"נחשי מי זה?" היא לא תזהה אותי, כי תמיד שמעה אותי רק צועקת
ומיוסרת. אני אפתח לה את העיניים, היא תסתובב ותסתכל עליי
בהפתעה. היא תתכונן להסתובב ולברוח, אבל אני כבר תכננתי את
הכל. אני אתפוס אותה בשמלה הלבנה שלה, אלחש לה מילות פרידה
מצמררות, ואחדיר יתד עץ לליבה. היא תיפול על האדמה הלחה תמלמל
משהו לא מובן, ותמות. אני אחייך, אסתובב בתחושת סיפוק אקח
שמיכה לבנה ואכסה אותה, שלא יראו את כתם הדם.
אם רק היה לי האומץ היא כבר לא הייתה פה מזמן.