סתיו עכשיו.
שדרת העצים שבשולי הכביש המוביל לביתי שינתה ציבעה. העלים
הירקרקים נצבעו בגווני אדמדם חום וכתום כצבעי השלכת. עלים רבים
כבר מצאו את דרכם אל האדמה. הסתיו באזור זה משוקק עיניים.
האויר צונן ואני צועדת באיטיות ברחוב. מידי פעם עוברת מכונית.
עוד כמה שבועות יתחיל לרדת שלג. כשהוא יגיע, אני אדליק את האח
באמצעות עצים מהסופר הענק, אתכרבל בשמיכת פוך ואשב לצפות
בפתיתים הרכים והצחורים נוחתים אט אט על האדמה. הילדים יהפכו
את מכסי הפחים המתכתיים וישתמשו בהם בתור מגלשות. אני אנעל את
מגפי הרפת שלי שהבאתי עוד מהארץ, ואלך להצטרף עליהם. אולי אצפה
בסרט כריסטמס שחור לבן בטלוויזיה. סרטים משובחים אלה. לימי חסד
רכים ומרגיעים שכאלו זוכים רק פעמים ספורות בשנה.

כרגע עדיין סתיו, וכבר עכשיו אני מרגישה רוגע. אני עטופה במעיל
צמר ארוך וצעיף פלאנל משובץ. הבד הנעים מלטף את פני ומעניק
לצווארי תחושה של חמימות והגנה. מזל שמצאתי אותו בסייל. אני
חולפת בדרכי על פני בתי עץ בצבעים פסטלים- הבתים הקלאסים באזור
זה. גם ביתי הוא כזה, בצבע ירקרק בהיר עם קורות עץ לבנות מסביב
לחלונות. לפני שנתיים הייתי מגחכת למראה בית שכזה.

ארובות אחדות מוציאות עשן. נידמה שעוד רגע קט יתהדרו במנורות
צבעוניות, ועצי אשוח מקושטים להפליא בקיטש נהדר יצוצו
מהחלונות. אני אתהלך לי ברחובות השקטים של אזור זה ואתבונן
בהשתאות בתחושת החג המצויה באויר. אני אריח אותה. אני ארגיש
אותה בורידיי ואזכר בחגים שלי בחדר אוכל בקיבוץ. לרגע הרגשתי
שליבי במזרח- אנוכי בסוף מערב אך תחושה טורדנית זו התמוגגה
במהירות בעוד דעתי הוסחה על ידי מכונית ספורט אדומה שעברה
במהירות על פני בעודה משפריצה עלי את מיטב מימיי הכביש. ניחא.
בנתיים אני פה ועדיין סתיו.

טיפות גשם קלות מטפטפות על אפי. אין טעם להוציא מטרייה. באיזור
זה- נידמה תמיד שהולכים בין הטיפות. אני ממשיכה בדרכי. נער
צעיר מלווה בכדורסל נע לכיווני. הוא מיוזע כמעה ונדמה שזה עתה
חזר ממשחק. חוץ ממנו אין הרבה ילדים ברחוב למרות שאין זו שכונה
הנחשבת למסוכנת. אני חולפת על פני חנות הקפה האהובה עלי. לאחר
התלבטויות מספר, אני פותחת את דלת הזכוכית וריח מתוק מגיע חיש
לאפי הקר. אחרי דקות ארוכות של התלבטות אל מול רשימת המשקאות
אני מחליטה להזמין כמו תמיד- קפה קרמל מקיאטו. כל פעם אני
אומרת לעצמי שבהזדמנות הבאה אני אנסה את המשקאות האחרים, וכל
פעם אני נשברת מחדש ומזמינה את הקפה הקפה האהוב בטעם הקרמל.
למוכרת הצעירה יש שיער חום חלק ויפה. היא מגישה לי את כוס
הקרטון בחיוך רחב ומזהירה אותי שזה חם. אני מרימה את מכסה
הפלאסטיק ובוחנת את הקצף הלבן ומעליו את הקרמל החם והנוזלי.
בדיוק כמו שאני אוהבת. אני מרוקנת את תכולתה של שקית סוכר חום
על הקצף, מפזרת קצת קינמון ממתקן דמוי מלחייה, ובוחשת היטב,
מצויין. אני מתיישבת ליד אחד מהחלונות הגדולים. אני לא ממהרת.
הגשם התחזק בנתיים ואני מתבוננת בטיפות הזולגות בשצף של
הזגוגית. אני לוגמת באיטיות מפאת החום. הטעם המתוק והטעים עונג
לחיכי והחמימות מתפשטת בגופי. עוד מעט יחשיך בחוץ ואני ממהרת
לסיים ולצאת מהחנות. אני מתהלכת לי על המדרכה הרטובה והשמש
עומדת לשקוע. צבעים ורודים של שקיעה מהדרים את השמים, וחיש קל
מתחלפים לגווני כחול עמוק. אם היתה לי מטריה בהישג יד, הייתי
פותחת אותה עכשיו. שיערי ספוג מים ונוטף. עוד מעט חוזרים ארצה.
אבל עכשיו? עכשיו עוד סתיו.