בשנותייך היפות היית כמלאך
שיער פזור, שחור, חלק, יופייך היה בלתי נשכח
עינייך החומות, כהר געש בערו
שפתייך בחולשה רגעית, לי בין החולות לחשו

סודותייך עקרת מתוכך עם גרזן חדה
לא יכולת לעצור, היית מוכרחה
כמו טובעת בבאר עמוקה, האוויר לא נכנס אל ריאותייך
כך בדמעות של כאב, התנפצו כל שתיקותייך

עם רוח צפון-מערבית,
מראה מרהיב של שקיעה הגונחת על גלי הים,
כל קרבייך עליי השלכת,
ואני מתוך הלם לא דיברתי, רק חיבקתי אותך, לא ידעתי מה לומר

וסגור לבך אליי נפתח, מלווה במתיקות מילותייך,
לא יכולתי לעצור עצמי, בכיתי גם אני בזרועותייך
נפרץ המנעול שלכד דלתות לבך שנים ארוכות יתומות
הדלת נפתחה ואור השמש הציץ מבעד לדמעות

ודרך סבלך הכרתי אני מהי אהבה אמיתית
כאילו מכה הלמה בי ומתוך זעזוע עמוק יצאתי לתוך מציאות
טובענית
לימדת אותי היכן חבויים הדברים החשובים
פתאום חיי הפכו להיות כל כך שונים, מרגשים, משמעותיים

בי מצאת מסתור את האור בקצה המנהרה
ועל כך אומר לך - תודה יקירה
ואת את שפתיי חסמת בידך - לא אל תאמר לי מילה
הן אתה שהצלת אותי מן הדממה הנוראה