כל יום , כשאני קמה בבוקר ומסתכלת על הילדה שאני רואה במראה,
אני מנסה להבין מה קרה לה...
אי אפשר להתעלם מהכאב שבעיניה
הכאב שזועק לצאת החוצה
אבל נשאר עמוק בפנים.
אי אפשר לא לשים לב לשתיקה
אשר רוצה להישבר בצרחה
אבל המילים תקועות בגרונה.
היא מחליפה בגדים,
מסדרת את השיער..
השעה כבר 7:45 היא צריכה לצאת לתחנה..
היא מציצה במראה בפעם האחרונה
מסתכלת עמוק לילדה בעיניים,
ויוצאת מהבית.
ואז, למרות הכאב שאוכל אותה מבפנים
ולמרות הדמעות שמשתוקקות לצאת החוצה
היא מגיעה לבית ספר, והיום כמו אתמול, כמו תמיד.. חיוך גדול על
פניה.
היא מחייכת וצוחקת כאילו כלום לא קרה
כאילו הכאב שאכל אותה עד לפני 15 דקות לא היה קיים.
החיים שלה פתאום הפכו להצגה אחת גדולה,
היא לא מי שהיא באמת...
כולם אוהבים אותה
אבל אף אחד לא מכיר אותה באמת..
אפילו היא לא מכירה את עצמה,
אבל היא יודעת שעוד כמה שעות,
שהיא תחזור הבייתה ותסתכל לעצמה בעיניים
היא שוב תישבר מול אותה התמונה
של אותה ילדה פגועה..
שמרגישה מיותרת,
אותה ילדה שמעדיפה להיבלע באדמה...
אותה ילדה שבעצמה לא יודעת מה היא מרגישה..
וככה במשך כל יום...
אני קמה בבוקר, לא מזהה את מי שאני רואה
בבית ספר- החיים שלי הם הצגה אחת גדולה
ואז שוב, בבית... בחדר סגור, לבד בין 4 קירות, אני מתחילה
לבכות.. ולא רוצה שאף אחד ינגב לי את הדמעות..
אני פשוט רוצה להבין מי אני?
ומה אני עושה פה? ולמה אני פה?
כי אני מרגישה כל כך לא שייכת..
כל כך מיותרת..
ככל שכואב לי יותר מבפנים אני מדחיקה יותר מבחוץ..
ככל שאני בוכה יותר בבית, לבד
בחוץ- אני לא מפסיקה לחייך..
ואז אני חושבת לעצמי..
שאולי אני לא מספיק שלמה עם עצמי..
וכשאני חושבת על זה לעומק, ומנסה להבין מה אני רוצה מעצמי ומה
אני מרגישה..
ומסתכלת לילדה שבמראה לתוך העיניים
אני מגלה, שאני לא מכירה את עצמי...