מסך חצוי לשני חלקים. חציו האחד מראה שולחן בבית מגורים ועליו
טלפון, חציו השני מראה טלפנית במשרד מול צג מחשב, מחייגת
מספרים.
הטלפון בבית המגורים מצלצל, הטלפנית ממתינה לתשובה.
נערה: (מרושלת בלבושה, כבת שש עשרה, ניגשת אל הטלפון
ועונה) שלום.
טלפנית: (כמו אל ילד קטן) שלום, אבא בבית?
נערה: לא.
טלפנית: (באותו טון) מתי הוא יחזור?
נערה: (באדישות) תנסי כשהמשיח יבוא.
טלפנית: (שמץ של תהיה בקולה) מה?
נערה: כשהמשיח יבוא.
טלפנית: (לא מבינה, שומרת על הטון הילדותי) אבא במילואים?
נערה: (בגיחוך קל) כן, אולי בצבאות השם.
טלפנית: (עוד יותר לא מבינה, מתחילה לאבד את הטון הילדותי)
את יכולה למסור לו הודעה?
נערה: זה תלוי. בת כמה את?
טלפנית: (בשמץ של מבוכה) אה... עשרים וחמש.
נערה: אז לא, את בטח תראי אותו לפניי, עדיף שתגידי לו
בעצמך.
טלפנית: (היא כנראה ממש פוסטמה) יש לך אולי את המספר
בעבודה שלו? איפה הוא עובד?
נערה: (מתחילה לחייך) בהר הזיתים.
טלפנית: בהר הזיתים? (בהיסוס) אבא שלך... קברן?
נערה: (מנסה שלא לצחוק) לא, הוא מהצד השני של הקבר.
טלפנית: (ממלמלת בהסטריה קלה) אני לא מבינה... אני לא
מבינה. אז אי אפשר לדבר איתו?
נערה: (דומעת מצחוק) אי אפשר, מטומטמת, הוא מת!
טלפנית: (משתתקת במבוכה ואז מדברת) אה, אוי... אני, אהמ,
מצטערת.
נערה: (מתאוששת) זה לא באשמתך, אין לך על מה להצטער.
טלפנית: (במצוקה) ו... אמא, היא  נמצאת?
נערה: גם לא.
טלפנית: (שמה ידה על פיה) גם היא...
נערה: לא, היא סתם בקניות.
טלפנית: (מסירה ידה מפיה, מעבירה אותה בשיערה) אה. טוב,
שלום.
נערה: שלום.
שתיהן מנתקות, חצי המסך של הנערה נסגר. הטלפנית מחייגת מספר
נוסף וחצי המסך נפתח שוב, הפעם בצידו השני ילד קטן.
טלפנית: (בחשש מה) שלום... אבא נמצא?
ילד: כן, רגע.
(צועק לצד השני)
אבא!
הטלפנית: (נושמת לרווחה)
מסך מחשיך, סוף.