לא מספיק שהייתי תקוע באמצע המדבר, בחג האהבה, עם חבורת
מעצבנים שרובם זוגות, עוד הייתי צריך לחרבן. תמיד שנאתי לחרבן.
משהו בישיבה השפופה עם המכנסיים למטה גרם לי להרגיש מושפל.
התביישתי בזה שאני מחרבן. עד היום אני מעדיף לחכות שאף אחד לא
יהיה איתי בבית כשאני עושה את זה. אני זוכר איך הייתי מוריד את
המים בחרדה, משוכנע שכל העולם שומע ואז יוצא החוצה בפרצוף אשם
ומתפלל שאף אחד לא יכנס לשירותים בחצי שעה הקרובה. אני חושב
שהדבר שהכי הפריע לי הוא שידעתי שאצטרך לחרבן כל החיים שלי,
וכל חירבון הזכיר לי שאני מתקרב אל המוות. לא משנה מה אעשה עם
עצמי ומי אהיה או כמה אהיה גדול, בשירותים תמיד ארגיש קטן,
אנושי ומושפל. זו היתה מלחמה. אני רציתי שלא לחרבן יותר בחיים
או לפחות כמה שפחות. הטבע רצה שכן, כמה שיותר, והוא תמיד ניצח
ודאג להפיץ את ניצחונו ברבים ולהכריז על כך בתרועות שופר
רועמות. פעם כשהייתי ילד החלטתי שלא לחרבן יותר. במשך שלושה
שבועות החזקתי מעמד בייסורים. אחר כך, כשנכנעתי, כבר לא
יכולתי. במשך עוד שבועיים ביליתי את רוב זמני בשירותים
בניסיונות ללא הצלחה. בסופו של דבר גיליתי לאמי שהכינה לי כל
הלילה מיצים מפירות יבשים שרק הגבירו את ייסורי ובבוקר לקחה
אותי לרופא. למזלי, החוקן השני הצליח ולא חפרו בי חרא עם כפית.
באותו היום הודיתי בתבוסתי והפסקתי להילחם. לא שהפסקתי להרגיש
מושפל. יש לציין שאם אי פעם אגיע לכלא ובלילה יבוא אלי כושי
ענק עם זין של חצי מטר, אני אדע למה לצפות.
בטבע בחושך אני בכלל שונא לחרבן. אי אפשר לדעת על מה יושבים
והניר על הרצפה מתלכלך והכריעה לא נוחה ואני תמיד מפחד ליפול
על מה שיצא לי. בקיצור, העדפתי שלא. ניסיתי להתערות בשיחות אבל
השטויות שדיברו רק עצבנו אותי. הירח היה מלא והיה משהו רומנטי
ועליז באוויר. כמה מהם קמו פתאום והלכו הצידה. כעבור שתי דקות
חזרו לבושי טוגות, שרו שירי חג האהבה וחילקו ורדים. גועל נפש.
אני שונא את חג האהבה. פתאום כולם מרגישים מאוהבים. חילקתי את
הרגשתי עם איזה נוד לידי והוא חילק איתי את הרגשתו שאני מקנא
כי אין לי חברה. זה לגמרי לא נכון. זה לא לגמרי נכון. דיברנו
עוד קצת על ההבדל בין ורד לשושנה עד שהחברה שלו התחילה לחבק
אותו והבטן שלי התחילה לעשות קולות. אמרתי שאני עייף והלכתי
לאוהל. אם רק אצליח להירדם עד הבוקר, בטיול לא יחסרו שירותים
טבעיים עם נוף ופרטיות.
לא הצלחתי. היה לי חם ורציתי להפליץ. להפליץ באוהל סגור זה לא
נעים. ביחוד באוהל לא שלי. עוד מעט יכנסו אנשים. חשבתי פתאום
שגם אם אצליח עכשיו להתאפק, הרי שבטח אפליץ מתוך שינה ולמחרת
ידברו על זה כל הטיול. מאחורי הגב.
בסופו של דבר נכנעתי. יצאתי לחפש אתר מתאים לצרכי. ירח מלא זה
יתרון כי רואים מה עושים, אבל גם חיסרון כי כולם רואים. צריך
ללכת רחוק. טיפסתי על הגבעה. בצד השני שלה לא יחסר מקום.
הגבעה היתה יותר גבוהה משחשבתי וכשהגעתי למעלה התחלתי לחפש
מקום נחמד. בסופו של דבר הגעתי אל הירידה מהצד השני ואז שמעתי
תופים מלמטה. מרחוק ראיתי גם אש. אני לא יודע למה אבל התחלתי
ללכת לשם. כשהתקרבתי יותר שמעתי גם מוסיקה. התקרבתי עוד כדי
לראות.
הם היו בערך עשרים חברה צעירים. הבנות, דווקא כוסיות, חלקן
בביקיני וחלקן בלי, רקדו סביב המדורה. חלק מהבנים רקדו איתן
וחלק ליוו את המוסיקה עם דרבוקות. ככה חוגגים את חג האהבה.
שכחתי כבר את החירבון. עמד לי. באוויר היה ריח של גראס.
ככה ישבתי לי שם, שמעתי את הקולות, ראיתי את המראות, הרחתי את
הריחות ולא הרגשתי שאחת הבנות עזבה את המדורה וניגשה אל מקום
מחבואי. כשכבר שמתי לב, היא עמדה לידי מחייכת והזמינה אותי
להצטרף. כל כך הופתעתי מהטבעיות שלה ששכחתי להתבייש במציצנות
שלי. היא הובילה אותי אל המדורה וכולם חייכו תוך כדי מעשיהם
ובכלל לא נראו מופתעים. מישהו נתן לי ג'וינט מצויין וגם אני
הפסקתי להיות מופתע.
אחת הרוקדות נגשה אלי ונתנה לי יד. קמתי ורקדנו. רציתי לשאול
אותה לשמה אבל לא רציתי להיות היחיד שמדבר. אני לא יודע כמה
רקדנו. בשלב מסויים רציתי לעשן עוד קצת. חזרתי לשבת והיא באה
איתי. אחד הבנים התיישב בנינו ונתן לי אחד. כנראה שככה זה
אצלם. כשמישהו מתיישב הוא מקבל ג'וינט. בזמן שעישנתי הם התחילו
להתחרמן. אולי זה היה גראס מסוג אחר, אבל משום מה הוא עשה לי
בחילה. שוב רציתי לחרבן. ביתר שאת. אני חושב שאם אני אחפש בכל
החיים שלי את הכמה פעמים שבאמת רציתי משהו, הפעם הזאת תתפוס
מקום מכובד. ידעתי שהפעם אין לי מה לריב עם זה. לא היתה לי שום
ברירה. הסם השפיע עלי מאוד והיה לי קשה לחשוב. אימצתי את כל מה
שעוד עבד כדי להגיע למסקנה שכדאי לי לקום קודם. זכרתי שהיה לי
איתי ניר טואלט. לא זכרתי מה עשיתי איתו. נגעתי בזוג המתחרמן
כדי לשאול לדעתם. זה היה יותר בכיוון של כאפה אבל הם לא הופתעו
במיוחד ונעמדו. הבחור עזר לי לקום והם לקחו אותי אל שמיכה
פרוסה ליד המדורה וראיתי שבאמת היה שם ניר. הזוג התיישב ליד
השמיכה ועוד כמה התיישבו לידם. לא שמתי לב אליהם. היתה לי
משימה לעשות.
כרעתי כדי לקחת את הניר ויצא לי נוד עצבני. ידעתי שאני משם לא
קם. זה עכשיו או אף פעם לא. החברה האחרים שמעו את הנוד
והתיישבו גם הם למרגלות השמיכה. מישהו כיבה את המוסיקה. כל
העניין נראה לי קצת מוזר, אבל לפני שהספקתי להתעמק בעניין באה
לי הברקה שהממה אותי. לא הורדתי את המכנסיים. הייתי מאוד גאה
בעצמי. אני יכול לסמוך על עצמי. גם כשאני מסטול אני חושב
נכון.
נעמדתי מלא חשיבות וחרא ופתחתי את מכנסי. התושייה שלי לא נעלמה
מעניהם והם מחאו לי כפיים. מעודד מהתמיכה, הורדתי את המכנסיים
וכרעתי שוב. הבנים עם הדרבוקות התחילו לתופף בקצב והשאר החלו
לרקוד סביבי. עדיין לא חירבנתי. הרגשתי כאילו אני מחכה לרגע
הנכון. הקצב הלך והתגבר והמחוללים הלכו ונכנסו לאקסטאזה. תקעתי
נוד וכמה מהם צעקו, תקעתי עוד אחד והצעקות נעשו פראיות יותר.
לאור הירח הממלא והמדורה הקופצנית, זה היה מחזה נהדר. ואני
הייתי המרכז. הם חוללו סביבי בטירוף ויללו בדבקות. הרגשתי את
כולם. הקצב הגיע לשיאו. ייללתי גם אני ושיחררתי את כל מה שהיה
בי. הכל. זו היתה ממש זרימה, נהר של חרא שיצא ממני. נהר שלא
פסק. בלחיצה אחת רכה ומתמשכת. שליטה אין סופית. הכל הסתובב
סביבי. המחוללים, המדורה, הירח, השיחים והאבנים. המדבר כולו
הסתובב סביבי ואני הסתובבתי איתו. הטבע שטף דרכי וממני. זרימה
אין סופית של חיים ושל חרא. הכל התנקז בי ונשטף מתוכי ומלא
אותי בתחושת שחרור ופורקן אין סופיים.
כמו כל דבר טוב בחיים, גם הרגע הזה החל לדעוך. כבר לא היה לי
מה לתת. עוד כמה ריטוטים ונשכבתי על גבי מרוקן ועייף. התיפוף
פסק, המחוללים נפלו על הארץ בתשישות. העולם כולו דמם ורק
דפיקות ליבי נשמעו בו, נותנות את הקצב לדעיכה. חשבתי על זה
שאני צריך לחזור, אבל המצע בו שכבתי היה רך וחמים, ובזמן
שהנחתי לעיני להיעצם בכבדות, ידעתי שאני כבר לא אחזור.