נטשתי בחיי, מקומות כל כך רבים,
ובכל אחד, השארתי חלק מהלב.
הרגשתי בחיי, רגשות כל כך שונים,
ולמדתי, כן, למדתי על כאב.

והיום, הבדידות,
פורצת מתוכי כמו הר געש של אש,
ואותו שד עוד קיים בי ולצאת מתעקש,
ולוחש באוזני, הוא לוחש...

ולעיתים נדמה לי, שאני כבר לא בנאדם,
כי לאדם רצונות,
ולאדם תקוות,
ולאדם אהבות,
ואני? לי כבר נגמרו כל הכוחות.

ולעתים נדמה לי,
שכולם לקחו אוטובוס לחיים יפים,
ואני? אני טרמפיסט לשמיים מעוננים.