אני אשב לי שם מול כולם ועיניי בוהות. שיירי דמעות עדיין
תלויות,ספק נופלות מפניי הנפולות. מתביישת בעצמי- על ההשפלה,
על הגאווה שנפגעה, על שהייתי רוצה את המציאות אחרת ולא כך, על
שהייתי רוצה לשמוע את המילים האלו רק פעם אחת- "אני אוהב
אותך."
ואני לא מבינה שברגע זה, אי שם באיזה חור נידח יושב לו טירון
צעיר בעמדה זנוחה וכותב לאהובתו שהוא מקווה לשמוע אותה, אם רק
יישאר עוד יום אחד חי, אומרת את המילים "אני אוהבת אותך".
ואני אפילו לא קולטת את אותה משפחה ערבייה ענייה ועלובה שושבת
במצור,בחושך ובוכה על בנה בסה"כ יצא למכולת ונורה. כמה היא
חברתו של הנער הייתה רוצה לשמוע אותו שוב אומר "אני אוהב
אותך".
והדבר העצוב ביותר הוא שאני כאן מכורבלת בתוך עצמי, בתוך עולמי
הקטן, בוכה על כלום והרבה, שופכת נהר של דמעות שלא נראות ולא
נשמעות ולא מובנות. מבזבזת דמעות על הרבה אף אחד במקום לחשוב
על מישהו אחד שהיה כל כך זקוק לדמעות האלו שלי... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.