התפלחתי פנימה אל תוך האולם. היה די חשוך, אך עדיין יכולתי
לראות את זיו פניה. היא שרה כל כך יפה. כל כך יפה שרציתי
לבכות. כבר לא היה לי איכפת שלא היה לי איפה לשבת או שהרמקולים
עשו לי כאב ראש. רק רציתי לעמוד ולבהות בה.
השיער שלה התנופף ברוח קרירה שבאה מהמאוורר שלמעלה. ראו עליה
שהיא מזיעה וקצת היסטרית. כל האיפור שלה נמרח לחלוטין. מישהי
כאן ברחה מקונצרט של "קיס"...
השירים שלה תמיד נורא דיכאוניים. זה בכלל לא הגיוני, היא
נראית כמו אדם די מאושר ודי מאוזן. בראיונות שלה לעיתונים, היא
מעולם לא דיווחה על ילדות עשוקה, הורים מכים, שכן ידידותי יתר
על המידה או ילדים שהיו קוראים לה כלבה שמנה ביסודי. אך, למרות
הכל, השירים האלה...
תוך כדי ריקוד מהוסס ונידי ראש, המשכתי לחשוב. יכול להיות שזה
מן גל של שירי דיכאון כרגע? מפיקים רודפי בצע שמרוויחים כסף על
חשבון צער וכאב לא קיימים? דחיתי האשמות אלו בכל תוקף...
המילים נשמעו לי אמיתיות מדי מכדי להיות סתם דמגוגיה זולה...
למה עזבת אותי?
בופ שובפ
לה לה לה לה לה לה לה
אני בוכה בלילה
לילילילילילילילילילי
למה עזבת אותי?
בופ שובפ
לה לה לה לה לה לה לה
אני בוכה ביום
לילילילילילילילילילי
בוכה בלילה...
עזבת...
למה הוא באמת עזב אותה? הנבל! היא עומדת עכשיו על הברכיים
בתנוחת מתפלל. היא עזבה את המיקרופון וההופעה נפסקה. הייתה
דממה בקהל ועל הבמה. שיר לבד עזבה את הבמה. האמרגן שלה או
הדובר שלה או משהו, מר גיליגן שוקס, עלה על הבמה ואמר משהו
בנוסח שהוא מצטער ואז מלמל משהו על הכסף יוחזר ואז הכל תם.
סוף סוף התפנה לי מקום, אז התיישבתי לי על אחד הספסלים
מאחורה. עובדי הבמה הסתובבו להם מסביב וניקו. עד מהרה, האולם
התרוקן לחלוטין. רק אני והכיסאות נשארנו לנו שם. זה היה בהחלט
ערב, שיר לבד היא הזמרת האהובה עלי בכל הזמנים. התרגשתי נורא
לקראת ההופעה וזאת לחלוטין לא אשמתי שנגמרו הכרטיסים ונאלצתי
להתפלח... כל העסק הזה היה די מעייף, אז יצא הדבר שפשוט
נרדמתי.. כן! גם לי מותר להרדם, תודה רבה! אז נרדמתי לי על
הספסל האחרון מאחור, נחבא מעיני כל....
ישנתי לי וחלמתי לי חלומות נחמדים ונעימים עד שקול מגעיל וגס
(שלא לציין רם באופן בלתי נסבל) החל לצווח באזניי... נדהמתי
קצת לראות את שיר לבד שבד"כ יש לה קול עדין התואם את הופעתה
העדינה והגותית... היא דיברה למישהו שלא יכולתי לראות...
שיר לבד (ש): "אתה קצת אידיוט, אתה יודע?"
אדם זר הנסתר מעיני (א): "תסתמי כבר! בלעדי לא היית כלום!"
ש: "אם מישהו כאן תלוי במישהו אחר, אז זה אתה ולא אני!"
א: "את... את..." (קול של חריקת שיניים, ואחריו צליל של סטירה
שאחריה בא לו צליל של כאב עמום מצידה של שיר לבד). "זהו זה! את
מפוטרת! אני לא באמת צריך אותך... אחרי הכל זה לא באמת הקול
שלך וגם לא הכתיבה שלך.... אם היית יודעת לשיר, לא היינו
צריכים לבטל הופעה שלמה בגלל בעיה טכנית של הפלייבק... כל מה
שאני צריך זאת מישהי שנראית כמוך, שיודעת להזיז את השפתיים
ותדע לסתום את הפה כשצריך... אם אשמע שהלכת לעיתונות, זה סוף
שלך!"
האיש הרע הלך לו ושיר לבד נשארה לה לבד על הבמה. היא התחילה
לשיר אחד מהשלאגרים שלה בכדי לרומם את רוחה:
בלה בלה בלה בלה
אני חולה
בלה בלה בלה בלה
צדפות אני שולה
בלה בלה בלה בלה
למרומים אני עולה
בלה בלה בלה בלה
אני שונאת אותך
היא נשברה על הבמה והחלה לבכות.
וואי, באמת יש לה קול גרוע! אבל האיש ההוא היה ממש בן-זונה
אליה... לא היה לי משהו יותר טוב לעשות באותו הרגע ובאמת היו
לי רגשות כלפיה בגלל ההערצה האובססיבית שלי לשיריה
ולמנגינותיה, שכפי שנתברר, כלל וכלל לא היו שלה, אך ניחא.
עליתי על הבמה.
אני (א): "היי, את" (היא הפסיקה לבכות ופשוט בהתה בי)
"תקשיבי, לא התכוונתי לצותת או משהו, אבל.. המממ... הבחור הזה
היה ממש בן-זונה אליך וחשבתי שאולי תרצי לדבר כי... המממ...
א..אני... מעריץ נורא גדול שלך"
הזמרת המהוללת מפראג והסביבה (ש): (אומרת בקול קצת חנוק
מדמעות) "הוא סתם כועס כי לא נתתי לו לגעת בי... אתה יודע שהוא
בוגד באשתו עם 7 זמרות אחרות, לא כולל 5 סולניות של הרכבי
גוספל ג'אז ובסיסט מזדקן...? אבל הוא צודק, הקריירה שלי נגמרה
כאן, אני צריכה לחזור לפראג.."
א: "מי הבחור הזה בכלל? ולמה איכפת לך בכלל מהדעה שלו? אם את
חושבת שאת מוכשרת, אז את יכולה לנסות במקום אחר ואם.. הממ.. זה
לא יצליח... את תמיד יכולה לצייר או משהו..."
ש: "למה שאני לא אצליח? לא משנה, הבחור הזה הוא גיליגן שוקס
והוא רק האמרגן הכי מוביל בכל ישראל הקטנטונת הזאת. אני מרחמת
עליו קצת לפעמים, אתה יודע?"
א: "מרחמת? בגלל הכסף הרב שהוא בטח מרוויח? או שאולי בגלל
הברנז'ה שהוא מתחכך בה מדי יום ביומו?" (חיוך עולה על שפתיי)
קול יריית אקדח פילח את האוויר. שיר לבד התרוממה מיד מהרצפה
ורצה לכיוון היציאה. כמובן שרצתי אחריה. הגענו למן משרד מאחורי
האולם. היא דרשה שאני אפתח את הדלת. פתחתי.
טוב, הוא כבר לא יהווה בעיה לאנושות. הוא ירה לעצמו בראש. ביד
ימין הוא אחז באקדח וראשו היה מונח על השולחן.
שיר לבד נאנחה בהקלה. "מאיים ומאיים... טוב, אי אפשר להגיד על
גיליגן שאם הוא מבטיח, הוא לא מקיים. הוא היה בחור די מסכן.
הוא אסף אותי מהרחוב כשהייתי די צעירה. הדבר הראשון שהוא אמר
לי היה, "מותק, את יפהפיה". אני לעולם לא אשכח את זה.
אשתו אף פעם לא הייתה בבית, הילדים שלו בחו"ל והוא כל הזמן
עבד. אני הייתי הפסיכולוגית, האמא והאחות, אף פעם לא המאהבת
(היא נעצה בי את עיניה כשאמרה זאת, בכדי להדגיש אולי). הוא שנא
את העבודה שלו. את התחרות האינטנסיבית על זמרים ועל הרכבים.
הוא רצה לנסוע מכל זה. לנסוע איתי. אבל אני לא רציתי. התווכחנו
על כך במשך ימים וחודשים ולא הסכמתי. הוא אמר לי שאני היחידה
בשבילו ושהוא ימות, אם הוא לא יקבל אותי. הוא אמר לי שרק כשהוא
איתי, הוא לא מרגיש לבד. הוא לא מרגיש שרוצים שהוא יספק חתימות
של אמנים או שיחתום על חוזים או שיתראיין לעיתונים. הוא לא חש
אי נוחות מקסימלית כמו שהילדים שלו שאף פעם לא מדברים איתו,
דורשים בגדים באלפי שקלים ואשתו מממנת מכספו את הנסיעה לחו"ל
שלה ושל שוקי זיקרי... אני מניחה שכאן הכל מסתיים"
חשבתי מה כדאי לי להגיד בסיטואציה הזאת... הבחורה הזאת די
מספרת לי יותר מדי, בהחלט יותר מדי. החלטתי לכבוש אותה בעזרת
חוש ההומור שלי.
"הממ.. אז.. הממ.. עכשיו הגיע הזמן שלך לשיר לבד?" | 