"אדם", היא קראה אליו
עטוית עלי תאנה מבין עצי גפנים,
"התהיה לי לאב, לחבר, לאהוב?
מקדשנו - אלוה, עדים - עננים"
והוא נבוך, מהורהר
שאלה רבה בשנים...
היא אוחזת זמורה, מחכה למוצא פיו
מדמה קן אהבים בינות יעלים ושפנים
הביט בה אדם בלב זועק אהבה,
מייחל ליום בו תבוא הכלה לגנים
בו יגמא ריחו של ענב, ישתה השיכר
ולנצח תאבד תוגת יגונים.
אך פתע הסיט פניו בשתיקה
הבאה לאוזנה כיללת תנים
הרכינה ראשה, מחתה דמעתה
בראותה כי קרבים ימים אחרונים
ואדם, מבטו מסרב להישיר
נבוש כי הבאיש ריחם של אורנים
מתקשה לקרוע כבלי נשמתו
מבקש לשחרר רגשות ישנים
היא הביטה בו, מבקשת,
"אל נא תזרה לרוח זוג יונים"
ובשמוע שתיקה שנמשכת - רצה כאחוזת דיבוק
ומפיו נדכא הרוח נהי לשוכן מעונים |
