בוקר.
שמש תזזיתית עולה מבעד לשמיים העכורים תמיד, וליאור קם, מפהק,
ומתכונן לעוד יום של בטלה.  
כמו כל יום, הוא יילך ויביט בים השחור והאינסופי, כמו כל יום,
הוא יקטוף קוקוסים מהאי שבו הוא חי, ישתה את הנוזל המאוס
שבתוכם, ויאכל את בשרם הלבן.
כמו כל יום, יביט לבועות שנזרקות למעלה השמיים מכל מקום בים
שלו השחור אדמדם, ובשמש האדומה העגולה שקבועה במקומה בדיוק מעל
הראש שלו, גם בלילה.
הוא יאמץ את העיניים, בטוח שהוא רואה דברים ענקיים ומוזרים
בקצה השמיים, ויגיד לעצמו, שוב, שהים נמשך אל האינסוף ושהוא
בוודאי משלה את עצמו, כי נמאס לו להיות לבד, נמאס לו מקוקוסים,
נמאס לו מהים השחור הדביק וחסר הדגים, נמאס לו מהאי הקטן
והמסריח הזה, נמאס לו להיות איש קטן שגר על אי בבקבוק קולה.