את האירוע שבו מדובר מעולם לא פרסמתי., 40 שנה שומר
אני אירוע זה בתוכי. לא שאף אחד לא ידע ולא ראה , כולם ראו
וכולם ידעו אבל אף
פעם לא שאלו אותי ואף פעם לא סיפרתי איך אני הרגשתי, וכאן אני
מביע את
רגשותיי ומחשבותיי מנקודת מבטי.
אני בן 16 את שנותיי עד גיל זה עברתי בדירת שני חדרים קטנה
עם אחי ואחותי.אני ילד אמצעי סרבן לימודים.סרבן אוכל.סרבן
כללי.
תמיד סקרן ומחפש הרפתקאות חדשות וחוויות חדשות.פעם נעלמתי ליום
שלם.
פשוט הלכתי לטיול,עושה הכל רק לא מה שהגדולים רוצים ולא גורם
להם נחת רוח.
השנה היא 1965 אביב :האביב מגיע בדרך כלל מיד אחרי החורף.
למיטב זיכרוני
בשנה זו לא ירדו גשמים ובחורף היה רק קר ללא הרבה גשם.יצא
כאילו האביב
התחיל בתוך אביב שכבר ישנו מחובר לסוף קיץ . תמיד אוהב את
האביב. האביב
הוא התחלה ההתחלות מרתקות. ריח הפרחים באוויר העצים עוטים מעטה
ירוק. מזג
האוויר לא קר ולא חם.זה הזמן שהשבלולים מתחילים לזוז על העלים
הנחשים
יוצאים מתחת לאבנים.והלטאות יוצאות לה יתחמם בשמש.היום הוא יום
ראשון
בבוקר אחרי שבת.רגע הביצוע של גזר הדין."" במרחאות כפולות""
המקום הוא בית ההורים בתל אביב בשכונה קרובה לאולם הבימה אזור
יוקרה.
מול ביתי היה גן משחקים רחב ידיים.עצי אורן גבוהים פזורים בכל
הגן.כמובן
ארגז חול גדול שבו היינו משחקים וכל כלבי השכונה היו מחרבנים
בו. לנו
הילדים זה לא הפריע לשחק.היינו משחקים בגולים.אני הייתי אחד
הצלפים.
לפעמים הייתי מרוויח כמה גולים. מהפרירים שלא הכירו אותי.
את חדרי חילקתי עם אחי ואחותי בחדר אחד.חלון אחד ושתי
דלתות.אחת כניסה לחדר
ואחת יציאה למרפסת. ותריסים מתגלגלים לתקרה.מיטות מתקפלות
ביום
ונפתחות בלילה לשינה.למיטה שלי היה וילון קטן ביום שבת הייתי
משאיר את
הוילון פתוח ונותן לאור לחדור דרך הפרחים המצוירים עליו
והרגשתי עצמי
בשדה מוקף פרחים דבר שתמיד אזכור.
על גג הבית גרו זוג מבוגרים.הוא היה צלם בשם מקי קראו לו מקי
השמן איש
נחמד רוכב על וספה.אישתו כנראה לא עבדה והייתה תמיד נוסעת על
המושב
האחורי של הקטנוע.היה להם כלב קטן ולבן חמוד מאוד אני לא כל כך
אהבתי את
הכלב כנראה פחדתי ממנו.מקי הצלם היה חוצה את הכביש.לאחר מכן
היה בודק
אם אין תנועה ורק אז היה שורק לכלב וזה היה עובר את הכביש
בריצה ורץ אל
ארגז החול בגן.  
אירוע אחד זכור לי במיוחד שאחותי הרגיזה אותי מאוד .היא שואלת
אותי
נחש את מי תפשו היום מישהו חשוב לעם ישראל.אני כמובן לא ידעתי
כלום
וככל שעבר הזמן יותר ויותר התרגזתי עד שלבסוף היא אומרת לי
שתפשו
מרגל גדול שהרג הרבה יהודים וגם כך לא ידעתי ועוד יותר התרגזתי
עד שאמרה לי
שתפשו את אייכמן. וגם זה לא אמר לי הרבה.
מאחר ולא רציתי ללמוד ואכן לא למדתי הציונים שלי היו גרועים
חוץ מלשחק לא רציתי לעשות כלום בקושי הייתי עולה משנה לשנה .
בכיתה ז יצא שנשארתי כיתה ועברתי לבית ספר אחר.ניראה שהמצב היה
ללא מוצא.
אחת מבנות הכיתה שהייתי הולך אליה לעשות שעורים הודיעה לי
שבשנה הבאה לא
נמשיך ללמוד יחד כי היא והוריה עוברים לגור בקיבוץ.כאשר סיפרתי
זאת
להורי זו ניראתה להם דרך מוצא לכל בעיית הלימודים שלי. וכך
הושלם תהליך
המעבר שלי ללמוד במסגרת קיבוץ.בתיקווה לעתיד יותר מזהיר בשטח
הלימודים
בגלל המסגרת החדשה.
בבוקר יום ראשון שבו מדובר לא היו עננים בשמים.השמש זרחה אבל
היה צל נוראי
הצל ריחף מעלי וליוה אותי לכל מקום.רציתי להגיע לקיבוץ כמה
שיותר מהר. ולסיים
את התהליך.זה היה בוקר עצוב ללא חיוכים וללא נשיקות ללא
חיבוקים.
רק להגיע  היה לי בראש.העצבות התחילה לחלחל לתוכי ולהשתלט עלי
כולם נשארים בבית ואני כאילו נענש .במשך הנסיעה הרגשתי איך
נוסף לעצבות
משתלטת עלי גם הקנאה בכל הנשארים בבית.קשה מכל הקינאה.הרגשה
שכל תוכי
מתכווץ ומתכווץ עד כדי כדור קטן מכווץ וריק מתוכן. כאילו שאני
משאיר
מאחורי רגל או יד שלא אראה אותה יותר.אין לי גוף רק הכדור
הריק.  
כבר בנסיעה התחלתי להתגעגע הדמעות זלגו בתוכי פשוט לא יכולתי
לבכות.
רציתי רק להגיע! . לארגן את מחשבותיי ולמלא את הכדור שלי בתוכן
חדש.
ובחיים חדשים. האם יאהבו אותי במקום החדש?
ניראה לי ששילמתי מחיר כבד הכרוך בהרגשת הזנחה והשפלה וחוסר
התחשבות
בריגשותיי האמיתיים.ואני לא יודע עבור מה שילמתי.
כאשר הגעתי למקום וארגנתי את מחשבותיי תוך עבודה על עצמי ראיתי
גם את
הטוב שבמצב הכיף לא לעשות כלום הכיף.לא ללמוד. הכיף בלראות
דברים שאף פעם
לא ראיתי.ולעשות דברים חדשים שאף פעם לא עשיתי. ולהפסיק את לחץ
החיים של
הורים לחוצי פרנסה.להיוודע אל הטבע. אל נהר הירדן.אל הפרות
ברפת.לחברים
חדשים מזג אויר חדש.מוזיקה ריקודים.והבמה.
כבר בתקופה זו בחיי החלטתי לקחת את החיים בקלות ובחוש הומור.
כי פעם אחת חיים וצריך לעשות זאת כמה שאפשר בקלות. והיום עלינו
למצוא
בכל דבר רע גם את הדבר הטוב בכל דבר עצוב גם את המועיל.ואולי
בעתיד יהיה
יותר קל לקבל את המציאות.