[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
רחוב החתולים

אני לא יודע מה קרה לתום, וגם אם תביאו לי משטרה אני לא יכול
לספר לכם יותר ממה שאני אספר עכשיו. אין לי קשר לזה, וגם לסמים
אין לזה קשר לזה - למה הורים תמיד חושבים שאם משהו לא בסדר עם
הילדים שלהם, יש לזה קשר לכימיקלים או לחברים שלהם? יש עוד
דברים בעולם, למרות שאני, הפשוט, הרגיל, שמסתיר את החלומות שלי
מאחורי קירות גבוהים של עבודה מסודרת, חברים קבועים ושש שעות
שינה בלילה, לא יכול להבין את הדברים האלה. תום הבין אותם,
ואולי זה ההסבר למה שקרה לו. אבל אני מקדים את המאוחר.
תום עבר לגור בעיר רק לפני זמן מועט, יחסית, אבל הנטיה שלו
לחיות את חייו בצורה הכי קרובה למדרכות, לעצים, לציפורים,
לחתולים ולמזרקות גרמה לכך שעד מהרה הוא הכיר היטב כל רחוב וכל
סימטה וכל פינה באיזור שלו, ואני די בטוח שגם בסביבות אחרות.
הוא היה הולך ברגל שעות, קילומטרים ביום, ואני, שאף פעם לא
הבנתי מה רע לקחת אוטובוס, הלכתי איתו כמה פעמים, אבל עד מהרה
הבנתי, שכמו בדברים אחרים, אנחנו פשוט מעולמות שונים.
תום גר בגפו, לבד, עם שותף שבקושי ראה ועם המחשב שלו, השירים
שלו והספרים שלו. היה משהו מוזר ברחוב של תום. רחוב קטן, בין
צומת לככר, שעצים עתיקים הצלו עליו רוב שעות היום, רכבים חונים
העלו אבק על מדרכותיו, וחזית הבתים, לבנה-עכורה ושתומת-עין
מחלונות מנופצים ודלתות אטומות, נתנו לו אווירה כשל תפאורה
להצגה דלת-תקציב. עברתי ברחוב הזה מספר פעמים בשבוע, אל ביתו
של תום וממנו, בדרך-כלל איתו אבל פעמים גם בלעדיו. לרוב, כמו
שחקן דהוי ושחוק המתעלם מהתפאורה שעל הבמה שלו, לא ייחסתי
לרחוב משמעות רבה מדי. אבל לילה אחד, כשחזרנו ממועדון והלכנו
לשתות משהו בככר, ראינו את הרחוב כמו שאף פעם לא ראינו אותו,
וכמו שאף אחד לא ראה אותו מימיו:
אור הירח החיוור הקרין את צמרות העצים על המדרכות. חזיתות
הבתים היו שקטות. מאות חתולים ישבו בחוץ, עיניהם של כולם
ממוקדות בי ובתום, שני בני אדם שחוצים את הרחוב במהירות, בצעד
מבוהל, מרגישים כמו ילדים שנקלעו לספינת-חייזרים, או כמו
פינוקיו במפעל מתכת. חתולים גדולים, קטנים, שמנים, רזים,
מרושעים, חתולי בית, שחורים, לבנים, אפורים ומרובי-צבעים -
ישבו, בדומיה מוחלטת, על המדרכה, על הכביש, בחצרות הבתים
הנטושים, על מכוניות ומתחתיהן, מאחורי עמודים ועל מדרגות אבן
בלויות. היה משהו מעיק, צורב, זוהר מדי במבט שלהם, כמו מבט של
עשרות בתולות הבוהות בדוגמן צמרת, שגרם לי להצטפד, לגבי לגרד
ולעיני להסתכל לכוונו של תום. גם תום לא ידע מה קורה שם,
והגביר את צעדיו. ניסיתי לעמוד בקצב שלו, מקווה מאוד שהאגדה על
חתולים הקוראים מחשבות נכונה, ושהחתולים שכאן, שנראו שהפרענו
להם באמצע ארוע מאוד חשוב, אולי מין טקס, יבינו שהכוונה שלי לא
רעה ולא יתנפלו עלי בשביל להרוג אותי.
לבסוף הגענו לככר, ושתינו הרבה, וחזרנו הביתה בדרך עוקפת. אבל
האירוע המוזר הזה לא נתן לי מנוחה בשבוע שאחר-כך, ומסתבר שגם
לא לתום. בפעם הבאה שבאתי אליו, הוא הסיר מערימת הספרים שליד
המיטה שלו ספר מאובק, שנראה כמו אחד הספרים שמשאירים בעלי-בתים
על החומה ליד הבית שלהם, כי הוא תופס מקום מיותר בספריה.
"אתה יודע שהרחוב הזה, והככר, היו פעם הרחוב הראשי וככר העיר
של מבצר קדום שהיה פה? בתקופה הכנענית?", שאל אותי. כמובן שלא
ידעתי, אבל הבנתי מייד לאן תום רוצה להגיע. "ומה הקשר
לחתולים?", שאלתי אותו. "את זה אני עדיין לא יודע. אבל בככר
העיר היה מקדש. אנחנו חייבים למצוא אותו"
"איך אתה מתכוון למצוא היום מקדש כנעני בדיוק?", שאלתי. תום לא
ענה, הוא רק אסף את החפצים שלו ואמר לי לבוא איתו. הסקרנות
הרגה את החתול, אמרתי לעצמי ומיהרתי בעקבותיו.
היה כבר ערב מאוחר, השמיים היו מוארים בנוגה עמום של שקיעה
מכוון חוף הים, והבתים ברחוב הלכו ושקעו לגומחות האפלות שלהם.
להקת החתולים, הקונגרס הציוני ממש, שהמתינה לנו באותו לילה
מוזר שעדיף היה אילו לא קרה מעולם לא היתה ברחוב  באותו ערב -
אבל היו שני חתולים, והייתי בטוח לחלוטין שהם עוקבים אחרינו.
לפתע קלטתי, שלא היתה פעם אחת שעברתי ברחוב הזה, בכל שעה משעות
היום, ולא היו בו חתולים, בדרך כלל יותר מאחד, ועיניהם תמיד
היו נעוצות בי.
הלכנו לכוון הכיכר, ובאחת מכניסות הבתים האחרונות ברחוב, תום
עצר, התכופף, והחל לחפש משהו ליד הדלת. הוא הציץ פנימה אל
המקלט, ואל חדר האשפה, זרק מבט אל החניה (חתול בודד עמד במרכז
המגרש הריק והחזיר לו מבט), ואחר כך עמד, מסתכל מסביב, חוכך
בדעתו.
"לפחות יכולנו להביא פנס או משהו, איזה מין ארכיאולוגים חובבים
אנחנו", רטנתי, אבל אז קלטתי כמה אבנים מונחות בכניסה לגינה,
אבנים לבנות מדי וגסות מדי בשביל להיות שייכות למקום ולזמן
שלנו. הצבעתי על האבנים האלה, וכמה שניות מאוחר יותר תום החל
למשוך בהן זו אחר זו. האבן השניה נפתחה, פשוט נמשכה החוצה
מהאדמה. מי עוד יודע למשוך את האבנים האלה? מי עוד מכיר את
המקום הזה? חשבתי לעצמי, והמחשבה הבאה שלי היתה "אני לא מאמין
שאני עושה את זה". האבן נמשכה וחשפה מתחתיה מדרגות גסות,
חצובות באבן ובאדמה, ותום כמובן ירד בהן. ירדתי איתו, אל תוך
החושך, מדרגות רבות מספור, כמו עליזה המגששת באפילה בעקבות
השפן שלה, אל תוך שמיכה עבה של שחור שכיסתה על העיניים שלנו
ומנעה מאיתנו כל קשר עם העולם החיצון. גיששנו במעמקים, במורד
האדמה, עד שעצרנו במה שיכול היה להיות אולם, או חדר, לא ברור
מה. היה שקט, שקט מעיק ומבשר-רעות, והתחלתי להצטער שבכלל
נכנסתי להרפתקה הזאת, מה אני איזה ד"ר ווטסון שהולך בעקבות
שרלוק שלו ומתעד את מותו או משהו כזה?
אור נדלק בפינה הרחוקה של האולם, שניה אחר כך קלטתי שזה אור
מאיים, מסתורי, חד ומסוכן -זוג נקודות אפלות במרחק, זוג עיניים
שנדלקו בצהוב. תום הגביר את קצב הצעדים שלו, ואני אחריו, עד
שהגענו למסדרון צר, שאחריו היה חדר משונה מאוד, חדר שבאלפי
חלומות והזיות לא ציפיתי למצוא תחת האדמה, חדר מאיר באורן
המנצנץ של אלפי נקודות זערוריות שהיו קבועות בקיר, טיבן לא
ברור, אבל כל החדר נראה כמו שמיים משוגעים בלילה, שהכוכבים בו
שונים מאלו שאנו מכירים. והכתובות על הקירות! אלוהים ישמור
אותי, אני לא מאמין בו ומקווה לשכוח את הדברים הנוראים שראיתי
בחדר הזה, שמזבח עתיק, ימיו קדומים יותר מכל שריד ארכיאולוגי
שראיתי אי פעם, ניצב במרכזו, ועצמות קטנות, מעוותות, של מה שלא
יכל להיות דבר מלבד בעלי-חיים קטנים, מפוזרות בכל מקום על
הרצפה. והקירות המלאים כתובות! תום פסע למרכז החדר, ראשו
מסתובב ומנסה לקרוא את הכתובות השונות, שהיו חרותות כולן
בכתב-יתדות פריטימטיבי, בלתי-ניתן לפענוח, שפתיו מיללות משפטים
ומלים לא מובנים, שאין שום סיבה שידע אותם. לקחתי שני צעדים
אחורה, מנסה לקלוט את החדר הזה, מטרים רבים מתחת לאדמה, מואר
באור מכושף ממקור לא יודע, ותום, שכבר ראיתי אותו במצבים
מוזרים אבל לא כאלה, עומד במרכז החדר, ממלמל ומפטיר משפטים
תמוהים בקול מרוסק.
לפתע, ממקום לא ברור, נחבא בחושך, נשמע קול יללה נוראה, יללת
אלפי חתולים שמתו בחדר הזה לאורך עידני ההיסטוריה הנשכחים,
למען האלה המסתורית שלהם שהמצרים ציירו אותה בדמות חתולה מפתה
ענקית, אלת הלילה שכל מאמיניה, סוגדי-החושך, שקעו בטירוף שאין
חזרה ממנו. תום כרע על ברכיו, ידיו מגששות לכוון המזבח, ופיו
מילל יללות אל-אנושיות, מהן הבנתי קרעי משפטים חסרי-פשר:
"אגאן... רילאן... באסט ייהאסא קירסטא... ארגאן רילאן...",
ומאות גרונות נסתרים, לבטח מתים גופתם מעלה אבק, הצטרפו אליו
ברגע נורא זה, שבו הפך תום לאחד החתולים הנוראים, שכבר מזמן
אינם חיים, שצמחו מבין העצמות הלבנות וחדרו אל עולמנו כדי לשרת
את באסט, האלה הנסתרת, אלת הלילה הגורמת לי רעידות וזעה קרה
בלילה עד עצם היום הזה, להסתובב בינינו כחתולים, לרגל, לבלוש
במבטיהם החודרים והצהובים אחרי התנועות שלנו, ומדי פעם, לקחת
אחד מאיתנו למעמקים בהם עמודים נשכחים מסתירים צללים אפורים
כהים באולמות רחבי-ידיים שבגומחותיהם מסתתרת האלה העתיקה.
נמלטתי מהמערה האפלה, במעלה המסדרון הצר, במרוצת המדרגות
החלקלקות, חזרה אל הרחוב, לא הפסקתי לרוץ עד שרגליי העייפות
קרסו תחתי, ולאזור ההוא לא חזרתי. אני לא יודע אם תום חזר
לדירה שלו, לפחות לא בצורה שאני ואתם מכירים אותו. אני לא יודע
איפה הוא. עברתי מאז כבר 3 דירות, ואני משתדל לשמור על פרופיל
נמוך גם בחדשה. זה לא משנה. אני יודע שהוא ימצא אותי, ואם לא,
אז אחד מחבריו. אולי חתול-הביבים השחור שמרגל אחרי מפח האשפה
המתכתי הענקי, אולי הירקרק השטני שמשקיף עלי מעבר לחלון של
הזקנה שגרה מולי, ואולי כל חתולי העיר, העומדים בצמתים,
מסתתרים מאחורי גדרות ובתוך פחים, בולשים אחרי ומחכים שאפול
ואגיע אליהם, זוחל על הברכיים ומילל יללות בשפה עתיקה וחסרת
פשר? ואולי אני כבר לא יודע, מי שפוי פחות, תום, היורד על ארבע
וממלמל בתוך מערה אפלה, או אני, המביט סביבי וחושד בכל חתול?

אל תתקשרו אלי יותר, אל תכתבו לי, אל תשלחו אפילו פקס, אל
תחפשו אותי. אני יורד למחתרת, הופך לצל כחוש וחומק, כמו עכבר
מורעב הנמלט ממערה למערה. אולי כך אצליח לברוח מהם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תודה, סליחה
בבקשה





חגלה, מנומסת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/03 18:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה