אם יום אחד אהיה קטנה מספיק
כאילו צויירתי עם דף ומכחול
אברח לי לים ואגשים חלומי:
אגור בתוך ארמון של חול.

אישן על מיטת גרגרים זהובים
ואתעוררה לרעש אדוות.
אשחק בתופסת עם כמה גלים
ואתור אחר קצף ורוד.

יחפה על גרגרים חמים
אנשום עמוק, אפרוס זרועותיי
אתמתח (כמעט עד לשמש גבוה)
ואסומם מריח-מלח, שיצרוב נחיריי.

אעקוב אחר צעדי סרטנים
ואעריץ כל מסלול של טבע.
לכשאתעייף,
על גביהן של מזודות אתפוס צבע.

עם מקל של קרטיב, בארמוני אחורר חור קטן
דרכו בלילה, אשקיף על כוכב.
ביום אביט על ניפנוף דגל לבן
(אם המציל יהיה חמוד, אשקיף גם עליו).

ואולי אחליט את סיפור חיי לספר,
באוזנם של אותם שוברי-גלים,
(כדי שיוכלו להעביר הלאה, לצד האחר).
בחול אחפש חריטות אוהבים.

אחכה לתנועת אוניות רחוקות
עם קרטיב לימון, ומשקפת גם,
ואתפעם משמש כתומה עם פס אדום,
שצוללת ברוגע לתוך הים.

ולעת ערב, כשיתפזרו המבקרים
אשקע לי בשיחה על הא ועל דא
עם כמה צדפים.
ואיש לא ידע.

ואיש לא ישאל.
איך בתוך ארמון של חול גרה ילדה (ליטל).
ולמי שישאל, אצעק בקול גדול:
שאבטיח זה פאסה, יחי ארמון החול!

ואם יום אחד יתיישב על ביתי ילד שמנמן
או יתקרב לכיווני טרקטור גדול,
לא אכעס, ואבין, שזה גורל הגרים
בתוך ארמון של חול.